רע"א 6716/15 דבורה אבינרי נ. יונה אבלסון ועוד 138 אח'

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.8.2015 (ע"א 15489-10-14, סגני הנשיאה י' שנלר ו- ק' ורדי והשופט ח' ברנר ).

רקע והליכים קודמים

2.

הבקשה שבפני עוסקת במקרקעין בשטח של כ-1.8 דונם המהווים חלק מחלקות 45 ו-53 בגוש 7077 בתל אביב-יפו (להלן: המקרקעין ). הרקע ההיסטורי הנוגע למקרקעין – בכל הנוגע לבעלי הזכויות בהם ולמצב התכנוני שחל עליהם – פורט בהרחבה בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ואין צורך לשוב ולסקור אותו לצורך ההכרעה בבקשה דנן. אסתפק אפוא בכך שאציין, כי בעשורים הקודמים עברו המקרקעין הליכים של איחוד וחלוקה, ובמסגרת זו הזכויות בהם הוקצו לטובת המשיבים 139-1 (להלן:

המשיבים ).

3.

בשנת 2011 הגישו המשיבים תביעה לסילוק ידן מהמקרקעין של שתי מחזיקות – דבורה אבינרי, היא המבקשת בהליך דנן, ונירה קוריצקי (להלן: קוריצקי ) – בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 55363-03-11, השופטת כ' האפט ). בית משפט השלום קיבל את התביעה נגד קוריצקי, אך דחה את התביעה נגד המבקשת לאחר שקבע כי יש להכיר בה כדיירת משנה מוגנת במקרקעין.

4.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו שלושה ערעורים לבית המשפט המחוזי – על-ידי צדדים מעוניינים שונים. המבקשת עצמה לא ערערה עליו. לצורך ההכרעה בבקשה דנן אציין כי בית המשפט המחוזי קיבל את הטענות שהועלו על ידי המשיבים נגד המבקשת, ובהתאם לכך קיבל את הערעור שהוגש בכל הנוגע לקביעות בעניינה. בית המשפט המחוזי קבע שלא מתקיימים התנאים הנדרשים בדין לשם הכרה במבקשת כבעלת זכויות של דיירות מוגנת. בהמשך לכך, הוא קבע כי על המבקשת לפנות את המקרקעין. להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגישה קוריצקי, והקביעות של בית משפט השלום ביחס אליה נותרו על כנן.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שלוש בקשות רשות ערעור לבית משפט זה. אחת מהן הוגשה על-ידי המבקשת, ובה היא טוענת – בעיקרם של דברים – כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי אין לה זכויות דיירות מוגנת במקרקעין. יצוין, כי המבקשת הגישה את הבקשה לרשות ערעור לבית משפט זה ביום 11.10.2015. שתי הבקשות האחרות הוגשו אף הן במועדים סמוכים לכך. עוד יצוין, כי לאף אחת מהבקשות לרשות ערעור לא נלוותה בקשה לעיכוב ביצוע.

6.

ביום 8.11.2015, כמעט כחודש לאחר הגשתה של בקשת רשות הערעור, הגיעה אל שולחני בקשה שהוגשה באותו יום ונשאה את הכותרת "בקשה בהולה לצו ארעי". בבקשה קצרה זו נכתב כך: "היום, 08.11.15 בשעה 07:00 הגיעו למקום טרקטורים ובולדוזרים, ומנסים להרוס את הנכס באופן שיהיה חורבן מוחלט". בהמשך הדברים, הבקשה כוונה לקבלת "צו ארעי דחוף אשר יורה למשיבים 139-1 ו/או מי מטעמם להימנע מלהכנס לנכס ו/או לבצע כל דיספוזיציה בנכס".

7.

בהחלטה שקיבלתי מיד לאחר מכן, בו ביום (8.11.2015), הוריתי על מתן סעד ארעי שיורה על הקפאת העבודות במקרקעין. כמו כן, הוריתי למבקשת להבהיר מהו סטטוס העבודות במקרקעין, תוך מתן אפשרות למשיבים להגיש הודעה גם מטעמם, וזאת עד לאותו יום בשעה 18.00. עוד הוריתי למבקשת להבהיר מדוע לא הגישה עד כה בקשת עיכוב ביצוע, וכן להגיש בקשה כזו, ככל שהיא מעוניינת בכך, עד ליום 9.11.2015 בשעה 10:00.

8.

בהתאם לכך, שני הצדדים הגישו הודעות כאמור מטעמם ביום 8.11.2015. למחרת, ביום 9.11.2015 הגישה המבקשת בקשה מלאה לעיכוב ביצועו של פסק הדין – היא הבקשה דנן, המשתרעת על פני כארבעים עמודים.

הבקשה לעיכוב ביצוע

9.

המבקשת טוענת כי יש לעכב את ביצועו של פסק הדין על מנת שלא להציב אותה בפני "שוקת שבורה" אם בקשת רשות הערעור שהגישה תתקבל לאחר שהמשיבים כבר יבצעו עבודות מטעמם במקרקעין. המבקשת טוענת עוד כי היא וילדיה מתפרנסים מעסק שמופעל על-ידם במקרקעין, וכי לה עצמה אין כל הכנסה אחרת מלבד זו הנובעת מן העסק. מנגד, כך נטען, למשיבים לא ייגרם נזק אילו יעוכב פסק הדין עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור. אשר לסיכויי הבקשה – המבקשת מצביעה בפירוט רב על פגמים רבים שנפלו לשיטתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. היא סבורה שיש בטענות אלה כדי להעיד כי סיכויי הבקשה להתקבל גבוהים.

10.

בהודעה שהגישה ציינה המבקשת כי לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע קודם לכן משום שהמשיבים לא נקטו בהליך לפתיחתו של תיק הוצאה לפועל, וכי ממידע שנמסר לה על-ידי משטרת ישראל (כך, ללא אסמכתה) הובהר למבקשת כי "הסטטוס-קוו" יישמר עד ההחלטה בבקשה לרשות ערעור.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובהודעות הצדדים מיום 8.11.2015 הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובה נוספת מטעמם של המשיבים.

12.

טעם ראשון, אך לא יחיד, לדחיית הבקשה, נעוץ במועד הגשתה – כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין שאותו המבקשת מעוניינת לעכב וכחודש לאחר הגשת בקשת רשות הערעור. לא התרשמתי כי קיימים טעמים טובים להתנהלות זו. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי למבקשת אין זכויות במקרקעין. כן נקבע בו במפורש כי "תוצאת פסק הדין בערעור היא שניתן צו פינוי גם נגד אבינרי [המבקשת] ולא רק נגד קוריצקי". בנסיבות אלה, ככל שהמבקשת הייתה מעוניינת לעכב את פינויה מהמקרקעין – היה עליה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע בהקדם. העיכוב שחל בהגשת בקשה זו הוביל לכך שהבקשה שהוגשה בסופו של דבר ביום 8.11.2015 הייתה לאקונית ולוותה בבהילות, כמתואר לעיל. היא אף הוגשה לאחר שהוחל בביצוען של עבודות בשטח, תוך גרימת עלויות נוספות למשיבים. המדובר בהתנהלות דיונית לא ראויה, המקשה אף על בית המשפט עצמו ושוקלת כנגד קבלת הבקשה (ראו: רע"א 5734/15 פז נ' גזיאל , פסקאות 10-9 (8.9.2015) (להלן: עניין פז )). אילו הייתי סבורה שקיימים טעמים טובים לקבל את הבקשה, ייתכן שלא היה בהתנהלות זו בלבד כדי להביא לדחייתה. אולם, לא אלה הם פני הדברים במקרה שלפניי, כמפורט להלן. מכל מקום, אני סבורה שהתגובה השיפוטית הראויה להתנהלות הדיונית המתוארת לעיל היא השתת הוצאות על המבקשת (ראו: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ , פסקאות 14-13 (12.1.2010)).

13.

כפי שצוין, גם בבחינת השיקולים החולשים על בקשה לעיכוב ביצוע אין מקום להיעתר לה. מהבקשה עולה כי במהלך השנים ניהלה המבקשת במקרקעין מספר עסקים הכוללים "אחסנה כללית, החניית רכבים, מצברים וציוד כבד לעבודות עפר". עם זאת, קשה לעמוד מהבקשה על מהותם של העסקים והיקפם כיום , מעבר לאמירות כלליות. מהחומר שצורף לבקשה עולה כי המבקשת הפעילה במקרקעין חניון, אולם דומה שזה אינו פעיל עוד מטעמים הנוגעים לרישיון עסק (ראו: עע"ם 2740/15 אבינרי נ' עיריית תל אביב יפו (25.5.2015); עע"ם 4336/14 אבינרי נ' עיריית תל אביב-יפו (13.7.2015)). אם כן, טענות המבקשת בדבר הנזק שייגרם לה נטענו ללא פירוט מספיק. למותר לציין, כי אין עסקינן בפינוי ממקרקעין המשמשים למגורים אלא לכל היותר כשטח המשמש לעסק (ראו: רע"א 6888/14 דרויש דלק נ' מדינת ישראל , פסקה ז' (25.11.2014); רע"א 158/14 ג'י.פי.אס פור רנט בע"מ נ' רשות שדות התעופה בישראל , פסקה 4 (8.1.2014)). אם כן, הנטל להראות כי מאזן הנוחות שוקל לטובתה רבץ קודם כל לפתחה של המבקשת, והיא לא עמדה בו. לכך יש להוסיף, בכל הקשור לסיכויי ההליך, כי המשוכה שניצבת בפני המבקשת אינה נמוכה כלל, בהתחשב באמות המידה החלות על בקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: עניין פז , בפסקה 10).

14.

לבסוף, אחזור על הערתי מן ההחלטה שנתתי בעניין ביום 8.11.2015: מהודעות הצדדים מצטיירת תמונה עובדתית שונה בתכלית ביחס למצב ששורר בשלב זה בשטח במקרקעין. המשיבים טוענים כי המקרקעין ננטשו על ידי המבקשת וכי הם מחזיקים בהם ומבצעים בהם עבודות מזה תקופה, בעוד שהמבקשת טוענת כי ה"נכס", כהגדרתה, מוחזק על-ידה. הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה "ברגע האחרון" ביום 9.11.2015 לא סייעה בהבהרת סוגיה זו (אדרבה, צוין בה כי "טענותיהן המופרכות של המשיבים לגבי החזקת הנכס, הן שקר וכזב!"). הגם שאין בכך כדי להשפיע במישרין על ההחלטה בבקשה (ואינני נוקטת עמדה ביחס למחלוקת העובדתית), אין לי אלא להצר על כך. בצד זאת ניתן להוסיף כי אילו המבקשת הייתה מגישה בקשה לעיכוב ביצוע במועד מוקדם יותר, אפשר שגם שאלת המצב בשטח הייתה בהירה יותר.

15.

סוף דבר: הבקשה נדחית. הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מיום 8.11.2015 – מבוטל בזאת. בנסיבות העניין, בשים לב להתנהלותה הדיונית של המבקשת במסגרת הבקשה דנן (ועוד קודם לדיון בבקשת רשות הערעור), מצאתי לנכון להשית עליה הוצאות מופחתות בסך 1,500 שקל לטובת המשיבים 139-1 ובסך 1,500 שקל לטובת אוצר המדינה.