רע"א 6692/21 פלוני נ. המרכז הרפואי המשולב ע"ש שיבא תל השומר

1.

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' בן-ארי ) בת"א 2180-10-15 מיום 15.6.2021 ומיום 23.8.2021 בגדרן נדחו בקשות המבקשים לצירוף ראיה ולהגשת חוות דעת בתחום הגנטי.

רקע

2.

בבית המשפט המחוזי מתנהלת תביעה נזיקית שהגישו המבקשים נגד המשיבים בטענה כי למבקש 1, שנולד ביום 4.10.1990, נגרמו נזקים שונים כתוצאה ממצוקה עוברית ומרשלנות בניהול הלידה. אחת מטענות ההגנה של המשיבים היא כי נזקי המבקש 1 נגרמו מרקע גנטי ואינם נובעים מהאירועים שהתרחשו בעת הלידה.

3.

לאחר דחיות רבות של הדיונים שנקבעו לשמיעת ההוכחות בתיק, התובעים עתרו לצירוף ראיה שהיא בדיקה גנטית המראה, לשיטתם, כי הרקע הגנטי אינו הגורם לנזקי המבקש 1.

4.

בהחלטתו מיום 15.6.2021 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטה נקבע כי אין מקום לצרף בדיקה רפואית לתיק בית המשפט מבלי שהיא נתמכת בחוות דעת רפואית הכוללת הסבר על אודות הבדיקה ומשמעותה. כן נקבע כי דין הבקשה להידחות אף בשל שיקולים דיוניים, וזאת לנוכח התמשכות ההליכים בתיק (במשך כ-5.5 שנים) וכאשר למבקשים היו הזדמנויות רבות לבצע את הבדיקה האמורה. עוד נקבע כי קבלת הבקשה בעת הזו עלולה להביא לפגיעה בזכויות הדיוניות של המשיבים ובזמנו של הציבור.

5.

המבקשים הוסיפו והגישו בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי, ובה עתרו להגיש חוות דעת בתחום הגנטי, וזאת על רקע הקביעה בהחלטה מיום 15.6.2021 כי לא ניתן להגיש את הבדיקה ללא חוות דעת רפואית. בקשה זו נדחתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.8.2021, בגדרה נקבע כי המבקשים התעלמו מהנימוקים הדיוניים שהובילו לדחיית בקשתם הקודמת.

על החלטות אלה נסובה בקשת רשות הערעור דנן.

6.

המבקשים טוענים כי על פי ההלכה הפסוקה, נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לתובע להגיש חוות דעת נגדית אף לאחר שהגיש את ראיותיו, על-מנת לאפשר לבית המשפט להגיע לחקר האמת, ורק במקרים חריגים יש למנוע זאת. עוד נטען כי בענייננו יש לבדיקה הגנטית השלכה בעלת משקל ממשי על האפשרות להגיע לחקר האמת, וכי משכך יש להורות על קבלתה ועל קבלת חוות הדעת בתחום הגנטי.

7.

המשיבים מתנגדים לבקשת רשות הערעור וסומכים ידיהם על החלטותיו של בית המשפט המחוזי. בתוך כך, נטען כי הבקשה להגיש את הראיה הנוספת הוגשה לאחר חקירת עדי התביעה וזמן קצר טרם המועד שנקבע לחקירת ההגנה, ואין להיעתר לה בשלב מאוחר זה. כן נטען כי אף מבחינה מהותית אין להיעתר לבקשה, שכן אין כל קושי להגיע לחקר האמת בתביעה דנן אף מבלי להידרש לראיה הנדונה.

דיון והכרעה

8.

בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

9.

אכן, נראה כי התנהלות המבקשים התאפיינה ב"גרירת רגליים" (וזאת, בלשון המעטה), שכן אף לשיטתם ניתן היה ללמוד על הצורך בראיה הנדונה כבר ביום 19.2.2019, עת הגישו המשיבים את חוות הדעת מטעמם (ראו סעיף 44 לבקשה דנן), היינו – לפני למעלה משנתיים וחצי. בנסיבות אלה, ולנוכח החלטות קודמות שניתנו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, מובן כי קבלת הבקשות לצירוף ראיה וחוות דעת בשלב זה עלולה לפגוע בזכויותיהם הדיוניות של המשיבים, וכן באינטרס הציבורי של שמירה על הליך שיפוטי יעיל וסדור.

10.

לצד זאת, ולנוכח המשקל המשמעותי שעשוי להתלוות לראיות אותן מבוקש לצרף לצורך הכרעה בשאלות שבמחלוקת, אני סבורה כי האיזון הראוי במקרה הנדון הוא לקבל את הראיה ואת חוות הדעת שאותן מבוקש לצרף להליך, תוך השתת הוצאות מתאימות על המבקשים המשקפות את הנזקים האמורים בשל התנהלותם המתוארת.

11.

התוצאה היא כי הערעור מתקבל, ואולם תנאי להגשת חוות הדעת הוא תשלום הוצאות למשיבה בסכום שיקבע על ידי בית המשפט המחוזי, בשים לב לנזקים שנגרמו למשיבה בשל התמשכות ההליך, וזאת לאחר קבלת טענות הצדדים בנדון.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.