רע"א 6696/15 אילנה אמזלג שם טוב נ. אליציה וסרטייל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.7.2015 בע"א 32379-11-14, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 19.10.2014 בת"א 9558/09 ובתא"מ 41590-04-10 שהורה על אי פינוי המבקשת מדירתה בכפוף לתשלום סכום של 40,000 ₪. לצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.

2.

המבקשת היא דיירת מוגנת המתגוררת בדירה בעיר ירושלים החל משנת 1983, והמשיבה היא בעלת הדירה למן שנת 1990. בין השתיים התנהלו מספר הליכים קודמים, לרבות שני הליכים שעניינם בתביעות המשיבה לפינוי המבקשת מהדירה, שהסתיימו בשתי הפעמים בפסקי דין שקבעו כי על אף שהתגבשו עילות לפינוי המבקשת מהדירה, יש להעניק לה סעד מן הצדק ולא להורות על פינויה. במסגרת ההליך האחרון ניתן סעד זה כנגד תשלום של 30,000 ₪ ו- 20,000 ₪ בגין עגמת נפש (סך הכול 50,000 ₪). גם ההליך הנוכחי עניינו בתביעת המשיבה לפינוי המבקשת מהדירה (ובתביעה שכנגד שהגישה המבקשת שעניינה בנזקים שנגרמו למבקשת כתוצאה מליקויים בדירה).

1.

בית משפט השלום (כב' השופטת מ' שרביט ), שאליו הוגשו התביעות, ראה לקבל את טענות המשיבה בענין התגבשותן של עילות פינוי המבקשת מהדירה בגין שתי עילות פינוי: האחת, אי תשלום דמי שכירות לפי שיעורם המעודכן ובמועד (מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972); והשנייה, אי ניקיון הדירה לפי תנאי השכירות (מכוח סעיף 131(2) לחוק הנ"ל). עם זאת, בשים לב לעובדה שמדובר בדירת מגורים יחידה של המבקשת, לכך שהמבקשת היא בעלת נכות בשיעור של 75%, לכך שהמבקשת לא הפרה את חובת התשלום בזדון או בחוסר תום לב (ואף התנהלות המשיבה לא סייעה להעמיד את המבקשת על טעותה) ולכך שהמשיבה לא תיקנה כראוי ליקויים שונים בדירה, מצא בית המשפט להעניק למבקשת סעד מן הצדק ולא להורות על פינויה, זאת בכפוף לתשלום של 40,000 ₪ לזכות המשיבה. כן נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבה סך של 15,000 ₪ בגין הפער בתשלום דמי השכירות ששולמו על-ידה בחסר, ועוד סכום של 5,745 ₪ בגין תיקונים שונים (חוב שעליו ממילא לא חלקה המבקשת). למען שלמות התמונה יצוין, כי גם התביעה שכנגד שהגישה המבקשת התקבלה בעיקרה.

2.

על פסק דין זה ערערה המבקשת, ובית המשפט המחוזי (כב' השופטים נ' בן אור , ר' יעקובי ו- א' דראל ) דחה את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יצוין כי פסק הדין ניתן כאמור ביום 9.7.2015, ואילו המבקשת נדרשה לשלם את הסכום שעליו הורה בית משפט השלום כנגד נתינתו של הסעד מן הצדק, עד ליום 15.10.2015. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, אשר הוגשה ביום חמישי 8.10.2015 .

3.

לאחר העיון בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, בעל דין המבקש כי בית משפט זה יידרש לעניינו שנדון כבר בשתי ערכאות (דיון ב"גלגול שלישי"), צריך להראות כי המדובר במקרה המעורר שאלה בעלת השלכות שחורגות מהענין הפרטי של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . מקרה זה אינו כזה, שכן עניינו הוא בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך בין המבקשת למשיבה. לא מתעוררת אפוא כל שאלה בעלת חשיבות כללית. אין גם כל טענה בבקשת רשות הערעור גופה כי מוצדק ליתן רשות ערעור בנסיבות המקרה. על כן, דין הבקשה להידחות.

4.

מעיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרת בקשת רשות ערעור זו, עולה כי המבקשת שילמה לפקודת המשיבה סכום של 30,000 ₪ עוד ביום 17.2.2015. לפיכך, ככל שסבורה המבקשת כי ביכולתה לגייס את הסכום הנותר לצורך כניסתו לתוקף של הסעד מן הצדק שניתן בעניינה - סכום של 10,000 ₪ נוספים - במועד קרוב וריאלי , רשאית היא לפנות לבית המשפט המחוזי שנתן את פסק הדין בערעור ולבקש את עיכוב ביצוע התשלום. לשם כך, לפנים משורת הדין, אני מאריך את המועד שנקצב למבקשת לתשלום בשבועיים נוספים, היינו עד ליום 29.10.2015. ככל שתוגש בקשה כאמור, יוכל לשקול בית המשפט המחוזי היענות למבוקש כפי הבנתו. יובהר כי אין באמור כדי להביע כל עמדה באשר לתוצאה הראויה במקרה זה או באשר לסיכוייה של בקשה כזו להתקבל, ככל שתוגש.

5.

בכפוף לאמור בפסקה 6 סיפא לעיל, הבקשה נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובת המשיבה, אין צו להוצאות.