רע"א 9049/18 יששכר קרמר נ. מרים לובו

1.

המבקש, בן 73, מתגורר משנת 1986 בדירת שלושה חדרים בירושלים (להלן: הדירה ) שהייתה בבעלותו. הדירה מנותקת מאספקת חשמל ומים. בשנת 2011, לאחר שנקלע לחובות שלא הצליח לפרוע, עוקלה הדירה ונמכרה למשיבה דרך ההוצאה לפועל. המבקש נותר בדירה כדייר מוגן מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ) . מאז שהפך המבקש לדייר מוגן הוא לא שילם למשיבה דמי שכירות ולכן היא הגישה תביעה לקביעת דמי שכירות. ביום 18.12.2013 קיבל בית הדין לשכירות בירושלים (כב' השופטת ד' פיינשטיין ; להלן: בית הדין ) את התביעה בהיעדר הגנה וחייב את המבקש בתשלום דמי שכירות חודשית בסך 2,650 ש"ח בהתאם לחוות דעת שהגישה המשיבה. עוד חויב המבקש לשאת בהוצאות החזקת הדירה החל מיום שרכשה אותה המשיבה. בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק הדין נדחתה בהחלטת בית הדין לשכירות מיום 24.12.2015. המבקש הגיש תביעה חדשה בעניין זה, ובית הדין לשכירות (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס ) דחה את חלקה הנוגע לקביעת דמי השכירות מחמת מעשה בית דין ביום 3.1.2018.

2.

משלא שילם המבקש את דמי השכירות או את חלקם, הגישה המשיבה תביעה לפינויו מהדירה. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' ליבוביץ ) קיבל את התביעה ביום 24.1.2018. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת שהמבקש לא שילם את דמי השכירות שקבע בית הדין, ומשכך קמה עילה לפנותו מהדירה חרף מעמדו כדייר מוגן בה. עם זאת, נוכח משך מגורי המבקש בדירה, מצבו הכלכלי הירוד ומצבו הבריאותי הרעוע, קבע בית המשפט כי במקרה דנא קיימת הצדקה ליתן "סעד מן הצדק" שימנע את פינוי המבקש מהדירה. בהסכמת המשיבה, נקבע הסדר שלפיו הדירה תשופץ ולמבקש תישמר זכות לדיירות מוגנת באחד מחדריה, שיכלול שירותים, מקלחת, מטבחון וכניסה נפרדת (להלן: ההסדר ). עוד נקבע כי המבקש ישלם שכר דירה של 1,000 ש"ח בחודש הכולל גם את תשלום בעד צריכת מים סבירה וועד בית. צוין כי במהלך השיפוץ יתגורר המבקש במלונית על חשבון משרד הרווחה או בדיור חלופי על חשבון המשיבה. בית המשפט קבע כי אם המבקש יתנגד להסדר, יהיה עליו להודיע על כך למשיבה עד יום 25.2.2018, והוא יידרש לפנות את הדירה עד יום 25.7.2018.

3.

המבקש לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 7.10.2018 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא א' פרקש והשופטים ע' שחם ו א' רובין ) את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. צוין כי בית משפט השלום הלך כברת דרך ארוכה לקראת המבקש והשיג פתרון יצירתי כדי להבטיח לו קורת גג. זאת, למרות שהשכירות שעל המבקש לשלם בגין המגורים בדירה נקבעה בפסק דין חלוט של בית הדין. כדי לאפשר למבקש סיפק להתארגן ולנקוט הליכים מתאימים קבע בית המשפט המחוזי כי הדירה תפונה עד יום 10.12.2018. ביום 10.12.2018 ניתן צו ארעי (כב' הנשיא א' פרקש) המעכב את פינוי הדירה, והוא עמד בתוקף עד יום 20.1.2019, ובהמשך הוארך כמפורט להלן.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. חלק הארי של טענות המבקש מופנה – בסופו של דבר – אל שיעור דמי השכירות שקבע בית הדין לשכירות בפסק הדין הראשון. נטען, בין היתר, כי סכום זה אינו נותן ביטוי הולם למעמדו כדייר מוגן ולמצבו הכלכלי הקשה. עוד נטען כי שגה בית משפט השלום שקבע כי קמה עילה לפינוי המבקש מכיוון שלא שילם דמי שכירות, משום שכלל לא היה חייב בדמי שכירות הואיל והדירה לא ראויה למגורים. כמו כן, נטען כי לא היה מקום לקבוע שאם המבקש ידחה את ההסדר הוא יפונה מהדירה ללא פיצוי כספי וללא דיור חלוף, בשים לב למעמדו כדייר מוגן; וכי דמי השכירות שנקבעו במסגרת ההסדר הם גבוהים מדי. לבסוף, טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין, משלא זכה לייצוג מתאים בהליכים השונים שהתנהלו בענייננו במרוצת השנים. נוכח כל האמור עותר המבקש לאפשר לו להתגורר בדירה כל חייו, בכפוף לתשלום שכר דירה בהתאם ליכולותיו ובתנאי שהדירה תהיה ראויה למגורים. לחלופין מתבקשת הפחתת שכר הדירה שקבע בית משפט השלום במסגרת ההסדר. מכל מקום, המבקש עותר לקבוע כי לא ניתן יהיה לפנותו מהדירה בלי פיצוי שיבטיח את יכולתו לשכור דיור חלוף עד סוף ימיו.

5.

ביום 22.1.2018 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת הרשות לערער (להלן: בקשת עיכוב הביצוע ) . ביום 23.1.2019 התבקשה תשובת המשיבה, וניתן צו ארעי המעכב את ביצוע פסק הדין עד החלטה אחרת.

ביום 27.1.2019 הגישה המשיבה בקשה לדחייה על הסף של חלק מטענות המבקש (להלן: הבקשה לדחייה על הסף ) . היא ביקשה לדחות את טענות המבקש בכל הנוגע לשיעור דמי השכירות שקבע בית הדין, מחמת מעשה בית דין. בהמשך להחלטתי מיום 23.1.2019, שלפיה המשיבה רשאית להגיש תשובה מלאה לבקשת הרשות לערער, הגישה המשיבה ביום 4.2.2019 תשובה לבקשת הרשות לערער ולבקשת עיכוב הביצוע. המשיבה עומדת על כך שיש לדחות את כל טענות המבקש הנוגעות לגובה דמי השכירות וכי ככלל הן אינן יכולות להישמע משמדובר בפסק דין חלוט. המשיבה מוסיפה ומדגישה כי כל עניינו של ההליך דנא הוא ביישום הדין הקיים בנוגע למערכת היחסים שבין בעל הבית לבין הדייר המוגן: לחובתו של האחרון לשלם שכר דירה; ולאפשרותו של הראשון לדרוש את פינוי הדייר המוגן המפר את החובה האמורה. לפיכך לא מתעוררת כל שאלה עקרונית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. למעלה מן הצורך נטען כי בית הדין קבע בצדק את שכר הדירה לפי שווי השוק שלה בשנת 2011; וכי מצבה הירוד של הדירה רובץ לפתחו של המבקש, ולכן אין הוא יכול להיתלות בו כדי להצדיק אי תשלום שכר דירה. המשיבה מוסיפה כי בבקשת הרשות לערער הוסתר מידע מהותי בדבר ההליך שהתנהל לפני בית הדין, כך שהמבקש אינו נקי כפיים. עוד נטען כי אין ממש בטענות המבקש כי נגרם לו עיוות דין בערכאות הקודמות שדנו בעניינו, שדווקא הלכו לקראתו כברת דרך ניכרת בשים לב למצבו. עוד נטען כי למבקש שתי חלופות קונקרטיות לדיור הולם חלופי – דיור ציבורי או דיור מוגן ציבורי – שבחירה בכל אחת מהן הייתה מביאה את הסכסוך בין הצדדים לסופו, תוך מתן מענה הולם לכל צרכי המבקש.

6.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער בגלגול שלישי תינתן בצמצום, מקום שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת ( רע"א 6696/15

שם טוב נ' וסרטייל , פסקה 5 (11.10.2015) (להלן: עניין שם טוב ) ; ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ). כפי שציינה המשיבה, חלק ניכר מטענות המבקש מופנות לגובה דמי השכירות שנקבעו בפסק הדין החלוט של בית הדין לשכירות. אלו אינן יכולות להישמע וממילא זה אינו ההליך העומד לבחינה בבקשה שלפנינו. יתר טענות המבקש נוגעות לפרטי ההסדר שקבע בית משפט השלום לרבות גובה דמי השכירות שנקבעו על דרך הפשרה, תוך הפחתה ניכרת מגובה דמי השכירות שבהם חב המבקש לפי פסק הדין של בית הדין לשכירות. קביעות אלו נטועות כולן בנסיבות המקרה הסבוך, וברקע להן עומדים הליכים ארוכי שנים שניהלו הצדדים. הן אינן מעוררות כל שאלה עקרונית המצדיקה ביקורת ערעורית נוספת ( עניין שם טוב , פסקה 5 ).

7.

משאלה הם פני הדברים, דין הבקשה להידחות, ומאליה נדחית גם בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה בצדה. משמעות הדבר היא כי תעמוד בעינה תוצאת פסק הדין של בית משפט השלום, כפי שפורטה בפסקאות 25-23 לפסק הדין. בהתאם לכך על המבקש לקיים את כל פרטי ההסדר, לרבות פינוי הדירה לצורך שיפוץ, ותשלום דמי שכירות חודשית בסך 1,000 ש"ח מיום חזרתו לדירה לאחר השיפוץ. לא יעמוד המבקש בתנאי הסדר זה, יהווה הדבר עילה לפינויו ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת. אם מתנגד המבקש להסדר, יודיע על כך למשיבה עד יום 1.3.2019, שאז עליו לפנות את הדירה ללא צורך בהחלטת שיפוטית נוספת.

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא. הצו הארעי מיום 23.1.2019 יעמוד בעינו עד יום 1.3.2019.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.