רע"א 670/13 עו"ד גדעון שרויאר נ. רוחמה רובינשטיין ז"ל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה ו' אלשיך ; פש"ר 1709-01-11) מיום 7.1.2013, במסגרתה קבע בית המשפט, בין היתר, כי המנהל המיוחד שיתמנה לדון בתביעת החוב של המבקש ידון

"אך ורק בנקודות הרלוונטיות לבדיקת תביעת החוב".

2.

וזהו, בקיצור, הרקע העובדתי: כנטען, החייבת הוכרזה כפושטת רגל (להלן: המשיב 1 או עזבון החייבת ). במסגרת זו הגיש המבקש תביעת חוב בסך של 25,000,000 ₪, אך ומאחר והוא משמש כנאמן לכנסי החייבת, מינה בית המשפט את כבוד השופט בדימוס י' לויט למנהל מיוחד על-מנת שיכריע בתביעת חוב זו. השופט בדימוס לויט ביקש להשתחרר מתפקידו, וביום 7.1.2013 הורה בית המשפט לכונס הנכסים הרשמי למנות מנהל מיוחד אחר תחתיו, ולמנהל המיוחד שיתמנה הורה בית המשפט "לדון אך ורק בנקודות הרלוונטיות לתביעת החוב, ולא להתיר הרחבות חזית למעשים ומחדלים נטענים אחרים של החייב או של צד ג' שאינם רלוונטיים או נדרשים לצורך הכרעה בתביעת החוב עצמה" . על ההוראה האחרונה שהופנתה למנהל המיוחד הוגשה בקשת רשות הערעור נשוא הליך זה.

3.

לטענת המבקש, הוראה זו שגויה, באשר היא מורה למנהל המיוחד שימונה לא לדון בסוגיה מרכזית הרלוונטית לתביעת החוב, העומדת לפני המנהל המיוחד כחלק מתפקידו השיפוטי, לפיה לאור התנהלותה הפסולה של החייבת שהביאה את עצמה למצב של חדלות פירעון, הברחת הנכסים וההענקות הפסולות שביצעה, יש להשית עליה ריבית מקסימאלית ואת מלוא ההוצאות שנפלו על כתפיו של המבקש, ואין לאפשר לה ליהנות מהפחתת ריבית מתוקף היותה פושטת רגל. לטענתו, בית המשפט המחוזי בעצמו רואה חשיבות בסוגיה זו, כפי שציין בהחלטתו מיום 14.3.2012, לפיה: "עיקר המחלוקת אינה עומדת על קיום החוב, אלא בעיקר אודות מרוץ הריבית" . עוד זאת טוען המבקש, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי איננה מנומקת, והיא ניתנה מבלי לדון בטענותיו.

4.

עזבון החייבת, המשיב 2 (להלן: אלמנהּ של החייבת ), והמשיב 3 (להלן: הכנ"ר ), סבורים כי דין הבקשה להידחות. לטענת הכנ"ר, לא נפלה כל שגגה בהחלטתו של בית המשפט, והיא גם לא פוגעת בזכות כלשהי מזכויותיו של המבקש. מה גם שמדובר בבקשה תיאורטית, שכן טרם מונה מנהל מיוחד וטרם ניתנה החלטתו. לכשתינתן ההחלטה, המבקש יהיה רשאי לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי. הסעד המבוקש גם אינו מעשי ואינו רצוי, שכן סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ), מורה מהי הריבית שתתווסף לחוב בפשיטת רגל, והמבקש לא הראה כל מקור חוקי המאפשר לסטות מתחולתה של ההוראה האמורה. עזבון החייבת ואלמנהּ של החייבת מוסיפים וטוענים כי כל טענות המבקש באשר להתנהלותה לכאורה של החייבת נטענו במסגרת בקשות רבות שהוגשו לבית המשפט, אשר תלויות ועומדות לפני בית המשפט, או מצויות בשלבי ערעור שונים. על כן, העלאת הטענות בשנית לפני המנהל המיוחד תוביל לסרבול נוסף של ההליכים. מה גם שאין קשר בין טענות אלה לבין תביעת החוב, שתפקידה לפרט את גובה החוב הנטען ולצרף את האסמכתאות הרלוונטיות.

5.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות סבורני כי דינה להידחות. תביעת חוב מוגשת על-ידי נושה במטרה להוכיח את נשייתו, ובהתאם מורה תקנה 76(ב) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 כי לתביעת החוב "יצורפו האסמכתאות שיש בהן כדי לבסס את החוב הנתבע". החלטתו של בית המשפט המחוזי איננה משנה מסמכותו של המנהל המיוחד, והוראתה, הברורה מאליה, היא שהמנהל המיוחד שיתמנה ידון רק בנקודות הרלוונטיות לתביעת החוב. נראה כי מטרתו של בית המשפט בהוראתו זו הייתה להימנע מהארכת הדיון בטענות שלא ממין העניין, כפי שכנראה התרחש בדיון שהתקיים לפני השופט בדימוס לויט. אינני מוצא בכך כל פסול. ככל שהמבקש סבור כי התקיימו הענקות שלא כדין או הברחת נכסים, הוא רשאי לפעול בהתאם לדרכים המוקנות לו על-פי דין. המבקש גם לא הסביר מה הקשר בין הריבית שהוא חפץ להוסיף לתביעת החוב שהגיש לבין טענותיו על אודות מעשיה של החייבת, ונראה כי הקשר איננו הדוק, אם בכלל. אין אפוא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ועל כן הבקשה נדחית.