רע"א 6744-23 רע"א 6744-23

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) בפר"ק 3059-06-17 מיום 24.5.2023.

הרקע לבקשה

1.ביום 21.4.2015 התקשרו המבקשת ומשיבה 1 (להלן: החברה) בהסכם לביצוע פרויקט תמ"א 38 בראשון לציון (להלן: ההסכם ו-הפרויקט, בהתאמה). בהסכם נקבע בין היתר כי מימון הפרויקט ייעשה על ידי שתי החברות בחלקים שווים, וכי כל אחת מהן תהא זכאית למחצית מהדירות החדשות שייבנו בפרויקט. כשנה לאחר עריכת ההסכם מכרה החברה את זכויותיה האמורות בדירות החדשות לידי צדדים שלישיים (להלן: הרוכשים).

2.בשלב מסוים נבלמה התקדמות הפרויקט בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה, ובעקבות זאת הגישו הרוכשים לבית המשפט המחוזי ביום 1.6.2017 בקשה לפירוקה. בהמשך, ביום 6.10.2017 ניתן צו פירוק ובית המשפט הורה על מינוי מנהל מיוחד לחברה (יוער כי במהלך ההליך שוחרר המנהל המיוחד שמוּנה בתחילת הדרך מתפקידו ומונה תחתיו מנהל מיוחד חלופי, אולם למען הנוחות יכונו שניהם להלן: המנהל המיוחד).

3.ביום 26.4.2018 הגיש המנהל המיוחד בקשה לאישור מתווה הפעלה לחברה והסדר נושים עם חלק מהרוכשים. על פי המתווה שפורט בבקשה (להלן: המתווה), החברה תתקשר עם קבלן מבצע ונותני שירותים נוספים לשם קידום הפרויקט וסיום התחייבויותיה כלפי בעלי הדירות הקיימים וכלפי הרוכשים. לצורך כך, ומאחר שלחברה אין נכסים וקופת הפירוק ריקה מכספים, החברה תיטול מימון ביניים מהמבקשת כדי לממן את חלקה בהוצאות, כאשר כספי המימון יוכרו כהוצאות פירוק ויוחזרו לה עם קבלת תשלומי התמורה מהרוכשים. עוד הוסכם במסגרת המתווה, כי לאחר שהמנהל המיוחד יכריע בתביעת החוב שהגישה משיבה 3, אשר העמידה קודם לכן מימון לפרויקט ולטובתה שועבדו זכויותיה החוזיות של החברה בשתיים מהדירות (להלן: הנושה המובטחת), והדירות יימכרו, ייפרע החוב כלפיה.

4.ביום 3.6.2018 התקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי ובסופו אושר המתווה. לצד זאת, נוכח טענות שונות שהועלו במהלך הדיון מצד בעלי המניות בחברה בעבר ובהווה (להלן: בעלי המניות), הן כלפי התנהלות המבקשת והן כלפי התנהלות המנהל המיוחד – הוסכם כי בית המשפט ימנה גורם בלתי תלוי אשר יהיה אמון על בדיקת תביעות החוב שהגישו בעלי המניות והמבקשת נגד החברה, וכן על בחינת ההתחשבנות הכספית בין החברה לבין המבקשת. בהתאם להסכמה זו, ביום 15.1.2019 מינה בית המשפט לתפקיד את משיב 2 (להלן: המשיב).

5.לימים הכריע המשיב בתביעת החוב של המבקשת. מתוך סכום החוב הכולל שנתבע על ידה בסך של 3,608,717 ש"ח, אושר למבקשת סך של 8,775 ש"ח בדין רגיל; ונקבע כי סכום נוסף של 108,385 ש"ח (כולל מע"מ) יוכר כסכום שהוציאה לטובת הפרויקט, אשר יילקח בחשבון במסגרת ההכרעה בהתחשבנות. חלק מרכיבי התביעה נדחה על רקע העובדה שלמבקשת אושר זה מכבר תשלום סכומים שונים על ידי המנהל המיוחד, במעמד של הוצאות הליך. המבקשת לא השלימה עם הכרעת החוב והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי (פר"ק 36488-05-22). ערעורה התמקד בכך שבמסגרת קביעת סכום ההוצאות התעלם המשיב מטענתה לפיה מדובר בחוב מובטח בשל זכות עיכבון העומדת לה; ובכך שהמשיב דחה את דרישתה להכיר בתשלומים נוספים שנאלצה לשאת בהם בתקופה שלאחר תחילת הליכי הפירוק של החברה. בתשובתו לערעור מיום 17.7.2022 טען המשיב כי אין מקום להתערב בהכרעתו, בציינו בין היתר כי סכום ההוצאות שהוכר אינו בגדר חוב של החברה כלפי המבקשת וממילא לא היה מקום להכריע במעמדה כנושה מובטחת; וכי התשלומים הנוספים הנטענים הם תשלומים שבוצעו לאחר פתיחת הליכי הפירוק של החברה ולפיכך לא מדובר בחוב בר תביעה. המשיב גם הדגיש בתשובתו כי מינויו נועד לצורך עריכת ההתחשבנות בין המבקשת לחברה בנוגע לסכומים שהוציאו עבור הפרויקט עד למועד הגשת בקשת הפירוק, וצירף את ההתחשבנות שערך בהתאם לתקופה האמורה. בסופו של דבר התייתר הצורך בהכרעה בערעור על הכרעת החוב נוכח הסכמות אליהן הגיעו המבקשת והמשיב, אשר ניתן להן תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט. אלא שבכך לא תמו תלאות הדרך.

6.כך, עובר לגיבוש ההסכמות, ונוכח העמדה שהציג המשיב בערעור על הכרעת החוב על פיה כאמור מסגרת המינוי שלו כללה עריכת התחשבנות עד למועד הגשת בקשת הפירוק בלבד, ביום 5.9.2022 הגישה המבקשת בקשה למתן הוראות במסגרת הליך פירוק החברה, בה ביקשה כי יוגדר למשיב שתקופת ההתחשבנות לא תוגבל למועד הגשת בקשת הפירוק כפי שצוין על ידו, אלא תתפרש גם על התקופה שלאחריו. נטען בין היתר כי במסגרת המתווה סוכם שהמבקשת תעמיד מימון עבור החברה לצורך ביצוע הפרויקט, ולפיכך ההתחשבנות צריכה לחול גם על תקופה זו. מה גם, שמעיון בהתחשבנות שערך המשיב עולה כי נעשה בה עירוב בין כספים ששולמו לפני מועד הגשת בקשת הפירוק לבין כספים ששולמו לאחר מכן.

7.טרם הכריע בית המשפט בבקשה האמורה, ביום 12.12.2022 הגישה הנושה המובטחת בקשה לקבלת כספי הנשייה המובטחת לידיה. היא טענה כי הדירות שזכויותיה החוזיות של החברה בהן שועבדו לטובתה נמכרו זה מכבר והמנהל המיוחד הכריע בתביעת החוב שהגישה והעמיד את גובה החוב המובטח על סך של 752,768 ש"ח בהכרעה חלוטה. לפיכך העברת הכספים לידיה מתחייבת על פי המתווה. עוד צוין כי בקשה דומה שהגישה בעבר נדחתה בשל כך שתביעות החוב שהגישו המבקשת ובעלי המניות היו תלויות ועומדות, אולם משעה שאלה הפכו לחלוטות, אין עוד מקום לעכב את העברת הכספים לידיה. המבקשת מצדה טענה כי הואיל וטרם הוכרעה בקשתה בנוגע לתקופת ההתחשבנות, ובקשה זו עשויה להשליך על יתרת הכספים שתיוותר בקופת הפירוק נוכח קדימותה בסדר הנשייה, היא אינה יכולה לתת את הסכמתה להעברת הכספים.

8.ביום 24.5.2023 ניתנה ההחלטה מושא הבקשה שלפנַי, שהתייחסה הן לבקשת המבקשת והן לבקשת הנושה המובטחת. תחילה דחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה על המשיב לערוך התחשבנות הכוללת את התקופה שלאחר הגשת בקשת הפירוק. צוין כי בהתאם להוראות סעיף 80 למתווה, ההכרעה בנוגע להוצאות שהוציאה המבקשת לאחר פתיחת הליכי הפירוק נתונה למנהל המיוחד ולא למשיב, והוא אף הכריע בעניין ושילם למבקשת זה מכבר סך של כ-1,300,000 ש"ח. המבקשת מצדה לא השיגה על הכרעת המנהל המיוחד ולא הגישה כל בקשה לפיה היא זכאית לסכומים נוספים במעמד של הוצאות פירוק. מכל מקום, אף אם המבקשת זכאית להוצאות פירוק נוספות על אלו ששולמו לה, בהתאם לדין הוצאות אלו משולמות לאחר תשלום החובות המובטחים בשיעבוד קבוע. זאת אלא אם כן הן נועדו לשם שמירת שלמותם של נכסי החברה או מימושם והן הביאו תועלת לנושים המובטחים – דבר שלא הוכח על ידי המבקשת. המבקשת אמנם טענה לזכות עיכבון, אולם אף מבלי להידרש לשאלת קיומה של זכות זו, הסכום המרבי עליו היא חלה הוא סך של 108,385 ש"ח שאין בו כדי להשליך על התשלום לנושה המובטחת. זאת בשים לב לסכום המצוי בקופת ההליך העולה על סך של 1,600,000 ש"ח. על כן נעתר בית המשפט לבקשת הנושה המובטחת וחייב את המבקשת לשאת בהוצאות הנושה המובטחת, המנהל המיוחד והכנ"ר בסך כולל של 15,000 ש"ח.

9.מכאן הבקשה שלפנַי. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי על המשיב לבצע את ההתחשבנות רק עד למועד פתיחת הליכי הפירוק. קביעה זו מבוססת על סעיף 80 למתווה אך מתעלמת מסעיפים אחרים בו, ואף מכך שהמשיב עצמו התבסס בהתחשבנות על תשלומים ששילמה החברה למבקשת לאחר פתיחת ההליכים. כמו כן, בניגוד לקביעת בית המשפט, המנהל המיוחד כלל לא הכריע בעניין הוצאותיה לאחר מועד פתיחת ההליכים וממילא לא היה ביכולתה להשיג או לערער על החלטתו בעניין זה. בית המשפט גם שגה כאשר קבע כי המבקשת לא הוכיחה שההוצאות הנטענות על ידה נועדו לשמירת שלמות נכסי החברה או למימושם או כי הן הביאו תועלת לנושים המובטחים. בקבעו כן התעלם בית המשפט מכך שהיתר הבנייה ניתן למנהלה של המבקשת בלבד ומכך שהיא העמידה לחברה הלוואה לצורך הבנייה. ולבסוף טענה המבקשת כי כלל לא ברור לה מדוע צורפה כמשיבה לבקשת הנושה המובטחת ומדוע בית המשפט השית עליה הוצאות.

למען שלמות התמונה יצוין שהמבקשת טענה בבקשתה כי לגישתה עומדת לה זכות ערעור על ההחלטה. על רקע זה הועברה הבקשה ללשכת הרשמות לצורך סיווג ההליך, וביום 22.11.2023 קבעה הרשמת ל' משאלי שלומאי כי דרך ההשגה על ההחלטה היא באמצעות בקשת רשות ערעור.

10.המנהל המיוחד, המשיב, הנושה המובטחת וכונס הנכסים הרשמי השיבו כולם כי דין הבקשה להידחות (ולמען הנוחות יובאו להלן טענותיהם במרוכז). קביעתו של בית המשפט בנוגע לתקופת ההתחשבנות מעוגנת בהוראות המתווה ואין מקום לשנות ממנה. כמו כן, לא נפלה שגגה בקביעת בית המשפט בנוגע לכך שהכרעת המשיב נדרשה רק בהתייחס להוצאות המבקשת לאחר הגשת בקשת הפירוק. זאת שכן המנהל המיוחד הכריע בעניין כבר ביום 18.10.2018 עת אישר למבקשת החזר הוצאות בסך כולל של 1,244,382 ש"ח, והיא מצדה לא ערערה על כך ולא הציגה טענה מסודרת בנוגע לכספים נוספים המגיעים לה. המשיב אף התייחס להתחשבנות זו במסגרת ההכרעה בתביעת החוב של המבקשת, והיא לא השיגה על התייחסות זו בערעור שהגישה. אשר לאישור התשלום לנושה המובטחת, נטען כי המבקשת לא הוכיחה כי הוצאות הפירוק שהוציאה קודמות לכספי הנשייה המובטחים להם זכאית הנושה המובטחת. על מנת לעשות כן, היה עליה להראות כי הוצאות הפירוק הביאו תועלת לנושה המובטחת, אך הדבר לא הוכח. הודגש בעניין זה כי המבקשת מתעלמת מכך ששווי החוב המובטח נגזר משווי הנכסים ששועבדו נכון למועד צו הפירוק, היינו לפני שהעבירה כספים לקופת הפירוק.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בבקשה ובתשובות על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

12.תחילה בכל הנוגע לסוגיית תקופת ההתחשבנות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, סעיף 80 למתווה אכן קובע שההכרעה בעניין הוצאות שהוציאה המבקשת החל ממועד תחילת הפירוק יועברו לבדיקתו של המנהל המיוחד וכפופות להכרעתו (וכך גם קובעים סעיפים אחרים במתווה, ובכלל זה סעיפים 31 ו-86). אמנם, המתווה כולל גם סעיפים נוספים אליהם הפנתה המבקשת בבקשתה, בהם צוין כי גם הוצאות שהוצאו עובר למועד תחילת הליכי הפירוק יוכרעו על ידי המנהל המיוחד (ובין היתר סעיפים 81 ו-82 למתווה). ברם ביחס להוצאות אלה גובשה במסגרת הדיון שנערך לפני בית המשפט ביום 3.6.2018 הסכמה חלופית לפיה ההתחשבנות לגביהן תועבר להכרעתו של "גורם בלתי תלוי" (כאשר לימים מונה כאמור המשיב לתפקיד זה). בניגוד לנטען על ידי המבקשת, הסכמה זו לא חלה גם על התקופה שלאחר מועד פתיחת הליכי הפירוק. הדבר עולה באופן ברור מכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט המחוזי עובר לדיון האמור, המלמדים כי הצורך בעריכת התחשבנות נולד מטענות בעלי המניות בחברה לפיהן החברה היא שנשאה בעיקר עלויות ביצוע הפרויקט עד למועד הפירוק (ובין היתר סעיפים 17-14 לתגובת מר יוסף אבו-ע'אנם מיום 29.4.2018 וסעיף 10 לתגובת מר רומן מירן מיום 6.5.2018); וכי הצורך בעריכת ההתחשבנות על ידי גורם בלתי תלוי נבע מחוסר האמון ששרר בין בעלי המניות לבין המנהל המיוחד (שם, סעיפים 21-18 ו-3, בהתאמה; ביטוי נוסף לכך ניתן למצוא גם בחילופי הדברים בדיון מיום 3.6.2018 ובתגובת המשיב מיום 19.1.2023 (סעיפים 16-15)). הדבר גם עולה באופן ברור מהעובדה שהעברת כספים מהמבקשת על חשבון החלק שהחברה הייתה אמורה לממן בתקופה שלאחר פתיחת הליכי הפירוק, נעשתה בהתאם להסכמת הצדדים כי המבקשת תעמיד מימון לצורך המשך קידום הפרויקט – נושא המנוהל כולו על ידי המנהל המיוחד, ולמשיב אין כל נגיעה אליו. נוכח כל האמור אפוא, טענת המבקשת לפיה ההתחשבנות צריכה לחול גם על התקופה שלאחר מועד תחילת הליכי הפירוק, אינה יכולה להתקבל.

13.תימוכין לטענותיה בנוגע לתקופת ההתחשבנות ביקשה המבקשת למצוא בכך שבמסגרת עריכת ההתחשבנות על ידי המשיב, הוא הביא בחשבון הוצאות שהוצאו על ידי החברה לאחר תחילת הליכי הפירוק. ברם אף אם יש בטענה זו ממש (והדברים לא פורטו כלל במסגרת הבקשה שלפנַי), היא לכל היותר מקימה למבקשת טענה כלפי אופן עריכת ההתחשבנות על ידי המשיב, וודאי לא משליכה על התקופה שלגביה הוא הוסמך לערכה. בדומה לכך, גם טענות המבקשת החולקת על עצם קיומה של הכרעה מצד המנהל המיוחד בהחזר ההוצאות שהוציאה לאחר פתיחת הליכי הפירוק – אין בהן כדי להשליך על ההכרעה בתיחום התקופה שלגביה הוסמך המשיב לערוך התחשבנות. מה גם, שמתשובות המשיבים עולה כי טענת המבקשת לפיה המנהל המיוחד לא הכריע בהוצאותיה לאחר הגשת בקשת הפירוק, אינה מדויקת כלל ועיקר. המנהל המיוחד הכריע כבר ביום 18.10.2018 בדרישתה לתשלום הוצאות שהוציאה לאחר מועד הגשת בקשת הפירוק ואישר לה תשלום סך של כ-1,240,000 ש"ח (העתק מהכרעה זו צורף לתשובת המשיב). לא למותר לציין כי התייחסות לסכום זה נזכרה גם בהכרעת החוב של המשיב בתביעת החוב של המבקשת, והמבקשת כלל לא השיגה על כך בערעור שהגישה. סיכומו של דבר אפוא, דין טענות המבקשת בנוגע לתקופת ההתחשבנות להידחות.

14.ומכאן לסוגיית התשלום לנושה המובטחת. ראשית ייאמר, כי לא ברור בעיני כיצד מתיישבת טענת המבקשת לפיה "לא ברור לה מדוע היא צורפה כמשיבה לבקשת הנושה המובטחת", עם טענתה לפיה ההוצאות בהן נשאה לאחר פתיחת הליכי הפירוק וטרם שולמו לה קודמות לפירעון חובות מובטחים וקיים חשש שמא לאחר התשלום לנושה המובטחת לא ייוותרו די כספים לצורך פירעון החוב כלפיה. לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעת בית המשפט גם בהיבט זה. בהתאם להלכה הפסוקה חובות מובטחים קודמים בסדר הנשייה להוצאות הליכי חדלות הפירעון, אלא אם ההוצאות הביאו תועלת לנושה המובטח. וכפי שהזדמן לי לומר בעבר בפר"ק (י-ם) 759/03 ד"ר רענן קופ נ' יום ליום הוצאה לאור 1992 בע"מ (21.5.2015):

"דמם של הנושים בדין קדימה אינו אדום יותר מהנושים הרגילים. ההלכה היא כי הנושים המובטחים אינם צריכים לשאת בתשלום הוצאות בעל התפקיד, אלא במידה והוצאות אלו היו הוצאות לשמירת שלמותם של נכסי החברה או מימושם ומשכך צמחה לנושים המובטחים תועלת [...]. ברם, כל אימת שאין המדובר בנושים מובטחים, חובת תשלום ההוצאות חלה על כל הנושים, כולל אלו הנהנים מדין קדימה, באופן שווה" (שם, פסקה 10; ראו גם: רע"א 10215/01 בלש נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז באר-שבע, פסקה 11 לפסק דינו של השופט י' טירקל ופסקה 9 לפסק דינו של השופט א' ברק (23.6.2005); רע"א 2953/20 לורנצי נ' סיטי א.ק אחזקות בע"מ, פסקה 18 (21.7.2020); ע"א 8617/09 עו"ד יששכר בר הלל, כונס נכסים לחברת שלמי עד בע"מ נ' בירי בראשי עבודות עפר פיתוח תשתית וכבישים (1987) בע"מ, פסקה 36 (30.11.2011); צפורה כהן פירוק חברות ב 733 (מהדורה שנייה, 2016)).

בענייננו, המבקשת לא הראתה כי הוצאותיה הביאו תועלת לנושה המובטחת בקשר לחובה המובטח. אמנם, המימון שהעמידה בעקבות המתווה הביא להשלמת הפרויקט וכל הנובע מכך. ואולם גובה החוב המובטח שאושר לנושה המובטחת בהכרעת החוב שלה על ידי המנהל המיוחד נגזר משווי הדירות כפי שהיה נכון למועד צו הפירוק (עת היו במצב "גמר שלד"), לפני ההסכמה על המתווה ולפני הזרמת הכספים על ידי המבקשת. במילים אחרות, לא ניתן לומר שהוצאותיה של המבקשת הפיקו תועלת לנושה המובטחת בהקשר של חובה המובטח, ועל כן החוב המובטח גובר.

15.ולבסוף, באשר לטענות המבקשת בנוגע להוצאות שהושתו עליה, הרי שדינן להידחות משעה שמדובר בסוגיה הבאה בגדרו של סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009). למעלה מן הצורך יוער כי אף לגופו של עניין בנסיבות האמורות אין כל מקום לטרוניית המבקשת בדבר חיובה בתשלום הוצאות. לא זו בלבד שבמסגרת החלטת בית המשפט המחוזי הוכרעה גם בקשתה של המבקשת עצמה ולא רק בקשת הנושה המובטחת, אלא שעמדתה של המבקשת לבקשת הנושה המובטחת הייתה רלוונטית ביותר נוכח טענותיה לקדימות בפירעון חובה. כמו כן, הגם שהמבקשת לא התנגדה לבקשת הנושה המובטחת, בתגובתה הראשונה היא הודיעה כי אינה יכולה להסכים לבקשה (תגובה מיום 21.12.2022), ובעקבות זאת התעורר דיון בין כלל הגורמים הרלוונטיים בנוגע לקדימות החובות (כאמור, למשל, בתגובות המנהל המיוחד מהימים 29.12.2022 ו-13.4.2023; בתגובת המשיב מיום 19.1.2023; בתגובת הנושה המובטחת מיום 22.1.2023; בתגובות כונס הנכסים הרשמי מהימים 7.3.2023 ו-20.3.2023; ובהחלטות בית המשפט מהימים 4.1.2023 ו-8.3.2023). על כן ניסיונה של המבקשת להרחיק עצמה כעת מבקשת הנושה המובטחת, תמוה גם בהיבט זה.

נוכח כל האמור הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המנהל המיוחד, המשיב והנושה המובטחת בסך של 10,000 ש"ח לכל אחד, וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי בסך של 5,000 ש"ח.