רע"א 6744-23 רע"א 6744-23

1.ההליך הועבר לטיפולי לצורך סיווגו בהתאם להחלטת כב' השופט ד' מינץ מיום 28.9.2023.

2.הרקע הנדרש לענייננו, כפי שעולה מבקשת רשות הערעור, הוא כלהלן: המבקשת והמשיבה 1 (להלן: החברה) הן שתי חברות יזמיות שביקשו לקדם פרויקט בינוי (תמ"א 38) בראשון לציון. בין המבקשת לבין המשיבה 1 הוסכם כי הפרויקט ימומן על ידי שתיהן בחלקים שווים, וכי כל אחת מהן תהא זכאית למחצית מהזכויות (הדירות החדשות) בפרויקט. בהמשך, ולאחר תחילת ביצוע הפרויקט, הפכה החברה לחדלת פירעון, ולבקשת רוכשי הדירות ניתן על ידי בית המשפט קמא צו לפירוקה.

3.במסגרת הליך הפירוק הוסכם בין הצדדים כי המבקשת תעמיד מימון עבור החברה לצורך השלמת הפרויקט, וכי הוצאות מימון אלה יהיו במעמד של הוצאות פירוק, ויושבו למבקשת עם קבלת התשלומים מרוכשי הדירות שבבעלות החברה. ההסכמה האמורה קיבלה תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט קמא ביום 3.6.2018.

4.בהמשך לכך, ובעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בין בעלי המניות בחברה לבין המבקשת, קבע בית המשפט קמא בהחלטה מיום 15.1.2019 כי עו"ד ורו"ח יצחק רייס (הוא המשיב 2; להלן: עו"ד רייס) ימונה כמנהל מיוחד לבדיקת תביעות החוב של בעלי המניות בחברה, וכן לבדיקת ההתחשבנות של החברה עם המבקשת.

5.ביום 5.9.2022 הגישה המבקשת בקשה למתן הוראות לבית משפט קמא, ובה ביקשה להגדיר מהי התקופה שלגביה נדרש עו"ד רייס לבצע התחשבנות בין החברה לבין המבקשת. בהקשר זה טענה המבקשת כי בחינת ההתחשבנות צריכה להתבצע הן ביחס לתקופה שקדמה להגשת הבקשה לפירוק והן ביחס לתקופה שחלפה מאז מתן צו הפירוק. כן נטען, כי בגין החובות של החברה למבקשת בשתי התקופות האמורות קיימת למבקשת זכות פירעון הקודמת לזכויותיו של נושה מובטח.

6.עוד התבקש בית המשפט קמא במסגרת הבקשה למתן הוראות להורות לעו"ד רייס להגיש את חוות דעתו בקשר עם ההתחשבנות האמורה לתיק בית המשפט, ולאחר מכן לקבוע מועד לדיון בחוות הדעת במסגרתו יתאפשר למבקשת לחקור את עו"ד רייס.

7.לאחר עיון בתשובות הצדדים ושמיעת טענותיהם בדיון שהתקיים בפניו, קבע בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 24.5.2023 כי יש לדחות את טענת המבקשת שלפיה על עו"ד רייס לערוך התחשבנות בין המבקשת לבין החברה ביחס לתקופה שלאחר מתן צו הפירוק. בהקשר זה נקבע כי ההכרעה בעניין הוצאות אלה נתונה למנהל המיוחד לחברה, שהכריע זה מכבר בעניין, ושילם למבקשת סך של 1.3 מיליון ש"ח. כן נקבע כי המבקשת לא השיגה על הכרעת המנהל המיוחד לחברה ולא הגישה כל בקשה בטענה כי היא זכאית לסכומים נוספים במעמד של הוצאות פירוק.

8.באשר לזכויות המבקשת הנטענות ביחס לתקופה שקדמה להגשת בקשת הפירוק – בית המשפט קמא קבע כי הסכום המירבי שהמבקשת טוענת כי קיימת לה זכות עיכבון לגביו הוא 108,000 ש"ח. תשלום סכום זה, כך נקבע, אינו צפוי להשפיע על יכולת הפירעון כלפי הנושה המובטח, ומשכך הורה בית המשפט קמא למנהל המיוחד להעביר למבקשת את הסכום האמור.

9.בקשת רשות הערעור דנא נסבה על החלטתו האמורה של בית המשפט קמא.

סיווג ההליך

10.בפתח הדברים אציין כי המבקשת ציינה בסיום בקשת רשות הערעור כי ההליך הוגש על-ידה כבקשת רשות ערעור "למען הזהירות בלבד", אף שמתוכנה של החלטת בית המשפט קמא עולה כי "נסתם הגולל בפני טענות המערערת וכי למעשה מדובר בהחלטה המהווה פסק דין". ואולם, המבקשת לא פירטה בבקשתה על אילו מבין טענותיה "נסתם הגולל" ומדוע, וכן לא פירטה איזו מבין קביעות בית משפט קמא בהחלטה מהוות "פסק דין".

11.יתר הצדדים לא הגישו עמדתם בסוגיה זו מלבד המשיבה 3, אשר הודיעה כי היא מותירה את הסוגיה לשיקול דעת בית המשפט.

12.על רקע האמור ולאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דרך ההשגה על החלטת בית המשפט קמא מושא ההליך היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור.

13.כידוע, בהתאם לסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, הנפגע על-ידי "צו בפשיטת רגל" שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה רשאי לערער עליו לבית משפט זה. בפסיקה נקבע כי "צו בפשיטת רגל" הוא צו שניתן במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת של בית המשפט לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל, וכי כדי שהחלטה תחשב "צו בפשיטת רגל" המקנה זכות ערעור, עליה להיות החלטה מרכזית בהליך פשיטת הרגל. לעניין זה נקבע כי צו כינוס, צו בדבר הכרזה על פשיטת רגל וצו הפטר – נחשבים לשלושת הצווים המרכזיים בהליך. לעומת זאת, נקבע כי צו תשלומים חודשי, צו עיכוב יציאה מן הארץ ואף צו מאסר הניתנים במסגרת הליך פשיטת רגל אינם נחשבים כ"צווים בפשיטת הרגל" שניתן לערער עליהם בזכות, אלא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור (ראו: בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ישראל בריטניה, פ"ד מו(2) 749 (1992)); רע"א 8599/19 משה נ' שמרת, פסקאות 11-10 (13.4.2020) (להלן: עניין שמרת)).

14.איני סבורה כי ההחלטה הנדונה היא החלטה המהווה "צו בפשיטת רגל". כאמור, במסגרת ההחלטה הכריע בית המשפט קמא בבקשת המבקשת למתן הוראות יישומיות המתייחסות להיקף סמכותו של עו"ד רייס ולחוות דעתו. משכך, אין מדובר בהחלטה מרכזית בהליך אשר באה בגדר הפרשנות שניתנה בפסיקה למונח "צו בפשיטת רגל".

15.ואולם, בכך לא בא הדיון בדבר סיווג ההליך אל סופו, שכן יש להוסיף ולבחון האם קמה למבקשת זכות ערעור על החלטת בית המשפט קמא מכוח דיני הערעור הרגילים. בענייננו, השאלה שיש לבחון היא אם אמנם החלטת בית משפט קמא "סתמה את הגולל" על טענות המבקשת ביחס ליחידה דיונית מוגדרת, ובכך הביאה את היחידה האמורה אל סיומה (ראו והשוו: עניין שמרת, פסקה 12; רע"א 3409/22 קאסם נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 11 (29.11.2022)).

16.מבקשת רשות הערעור עולה כי ביום 21.3.2022 ניתנה הכרעת חוב של עו"ד רייס, אשר התייחסה להתחשבנות שבין המבקשת לבין החברה. במסגרת בקשת רשות הערעור דנא מעלה המבקשת טענות שונות כלפי הכרעת החוב האמורה (ראו למשל סעיפים 31-25 לבקשת רשות הערעור), אשר עוסקת גם בהיקף סמכותו של עו"ד רייס ולשאלה מהי התקופה שביחס אליה עליו לערוך את ההתחשבנות. ואולם, כפי שמציינת המבקשת עצמה בבקשת רשות הערעור, על הכרעת החוב האמורה תלוי ועומד בפני בית משפט קמא ערעור שהגישה המבקשת. במצב דברים זה, נראה כי החלטת בית המשפט קמא מושא ההליך אינה "סותמת את הגולל" על טענות המבקשת ביחס להכרעת החוב של עו"ד רייס, ואינה סוגרת את היחידה הדיונית בדבר ההתחשבנות שבין המבקשת לבין החברה.

אשר על כן, ובשים לב לכך שהמבקשת לא פירטה ולא נימקה בבקשתה את טענתה כי החלטת בית משפט קמא מהווה "פסק דין", ולא ציינה איזה מבין רכיבי ההחלטה "סותם את הגולל" על טענותיה, לא מצאתי לקבוע כי למבקשת עומדת זכות ערעור על החלטת בית המשפט קמא. דרך ההשגה על ההחלטה הנדונה היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור.

אשר על כן, ההליך יוסיף להתברר כסדרו.