פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6794/12
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
המבקשים:
1. שירותי בריאות כללית
2. מור המכון למידע רפואי בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. פלונית
2. פלוני
3. פלונית
4. מדינת ישראל – משרד הבריאות (פורמלית)
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.7.12 בת"א 207/07, שניתנה על ידי כבוד השופטת י'
וילנר
בשם המבקשים:
עו"ד יעקב אבימור;
עו"ד יואב שיבק
החלטה
1.
ביום 28.5.2012 ניתן בבית משפט זה פסק הדין התקדימי בע"א 1326/07 המר נ' עמית (לא פורסם; להלן: פרשת המר ).
בפרשת המר נפסק, בין היתר, כי אין להכיר בעילת התביעה של היילוד בגין "חיים בעוולה". עילת התביעה של הורי היילוד בגין "הולדה בעוולה" הוכרה והורחבה. עוד נפסק בפרשה הנ"ל, בגדר "הוראת מעבר", כי: "תוצאת פסק הדין – ככל שהיא נוגעת לביטול עילת התביעה של היילוד – לא תחול על תיקים תלויים ועומדים (...) שבהם לא הוגשה תביעת הורים".
2.
במקרה שלפניי מדובר בתביעת קטינה והוריה (משיבים 3-1) שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 2007, כשעילות התביעה הכלולות בה הן "חיים בעוולה" ו"הולדה בעוולה". הנתבעים (המבקשים בהליך דנא) טענו להתיישנות תביעת ההורים, ולאחר מתן פסק הדין בפרשת המר ביקשו כי תביעת הקטינה תימחק נוכח תוצאת פסק הדין הנ"ל (שכן בענייננו הוגשה גם תביעת ההורים) וכי תביעת ההורים תידחה מחמת התיישנות.
3.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' וילנר ) דחה בקשתם זו של הנתבעים בפסקו, כי היענות לשתי הבקשות שהעלו הנתבעים גם יחד:
"אינה מתיישבת עם התכלית שביסוד הלכת המר , לפיה יש למנוע מצב בו תיקבע אחריות, אך הקטינה תיוותר ללא פיצוי. הגשמת תכלית זו מחייבת כאמור להכיר בעילת הקטינה אם אכן תידחה תביעת ההורים".
בית המשפט דחה את תביעת ההורים מחמת התיישנות, וקבע כי נוכח דחייה זו נותרת תביעת הקטינה "בגפה, כאילו לא הוגשה תביעת ההורים", והחיל את הוראת המעבר שבפסק הדין בפרשת המר .
4.
לבקשתי, הבהירו המבקשים (הנתבעים) כי שמיעת הראיות בבית המשפט המחוזי הסתיימה ולאחריה מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, כשהתובעים (המשיבים 1-3) הגישו בקשה לביטול המינוי, בקשה שטרם ניתנה בה החלטה.
5.
החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור, מבלי לבקש תשובה.
מבלי להביע כל עמדה לגופן של הטענות, ומבלי שיהא בכך ביטוי להשקפתי ביחס לתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטתו נושא הבקשה לרשות ערעור, איני סבור שיש מקום ליתן למבקשים רשות ערעור, וכי טענותיהם שמורות להם למקרה שיוגש על-ידם ערעור לאחר סיום ההליך בבית משפט קמא.
מסקנתי האמורה מבוססת, בראש וראשונה, על העקרון שלפיו, ככלל, אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטות ביניים, אלא אם כן מדובר במצבים בלתי הפיכים שלא ניתן יהיה לתקנם במסגרת הערעור על פסק הדין, או שדחיית בירור ההשגה לשלב הערעור על פסק הדין תגרום לעיוות דין או לנזק משמעותי לבעלי הדין. על עקרון זה עמדתי בהרחבה בהזדמנויות קודמות (בין היתר ראו: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (לא פורסם, 20.5.2012)). כשם שככלל לא תינתן רשות ערעור על החלטה הקובעת חבות (כאשר הדיון מפוצל לשאלת החבות, המתבררת תחילה, ולשאלת הנזק), ולא תינתן, ככלל, רשות ערעור על החלטה הדוחה טענת התיישנות או טענת מעשה בית דין, כך גם במקרה דנן, איני סבור שיש מקום ליתן רשות ערעור על החלטה שמשמעותה המשך הדיון בתובענה.
זאת ועוד, העקרון האמור חל במקרה דנן ביתר שאת, נוכח השלב המתקדם ביותר בו מצוי ההליך בבית המשפט המחוזי. במצב דברים זה רק מתחזקת המסקנה כי תחילה ראוי לסיים את בירור התובענה, התלויה ועומדת כבר כחמש שנים, ולדון בכל ההשגות על פסק הדין בגדרו של הליך ערעורי אחד במסגרת ערעור בזכות, ככל שיוגש, וככל שהשאלה המתעוררת עתה תוסיף להיות אקטואלית, שהרי אם תידחה התובענה כולה שאלה זו תיהפך לתיאורטית (וגם בכך נמצא נימוק נוסף שלא ליתן רשות ערעור בעניינים שייתכן ולא יהיה צורך להכריע בהם נוכח תוצאת ההליך העיקרי).
הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ד בחשון התשע"ג (30.10.2012).
ש ו פ ט