רע"א 6841/10 הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ. נו רסט בע"מ בפירוק

1.

המבקשת הגישה לבית משפט השלום בעפולה תביעה לחיוב המשיבים בהיטל השבחה בגין מקרקעין שהמשיבה 1 והמשיבים 4-2 (יחד) היו בעלי זכויות שוות בהם, עד למכירתם לאחר. המשיבה 1 טענה להתיישנות התביעה נגדה. המשיבים כולם טענו כי המבקשת מנועה מלהגיש תביעה כספית אזרחית נגדם, שכן בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), בסעיף 14 לתוספת השלישית לו, כנוסחו באותו מועד, וכיוון שהצדדים הגישו שומות נוגדות לשוויים של המקרקעין, היה על המבקשת לפנות לשמאי מכריע – דבר שלא עשתה. עוד טענו המשיבים, בין היתר, כי תביעת המבקשת לא היתה באה לעולם אילולא הצלחת תביעה שהמשיבים הגישו נגד המבקשת, לפיצוים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. המבקשת השיבה בעניין אחרון זה כי הגשת התביעה על-ידי המשיבים היוותה חריגה מהבנות מסוימות שהיו בין הצדדים בעניין היקף התשלומים למבקשת שבהם יישאו המשיבים, ומכאן תביעתה של המבקשת.

2.

בית משפט השלום, בפסק דינו (ת"א 2016/06, מתאריך 22.10.2009, כב' סגן הנשיא, השופט י' בן-חמו ), דחה את עמדת המשיבה 1, שלפיה התביעה התיישנה. כן מצא בית המשפט הנכבד, בניגוד לעמדת המשיבים, כי פרשנותו של הסעיף האמור בחוק התכנון והבניה איננה מחייבת את המבקשת לפנות קודם לכל לשמאי מכריע. עוד נקבע כי שאלת המוטיבציה של המבקשת להגיש את התביעה – איננה משליכה על צדקתה. תביעת המבקשת התקבלה איפוא והמשיבים חויבו בהיטל השבחה בסכום כולל של כ-400 אלף ש"ח.

3.

ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בנצרת, ואשר התמקד בשתי טענות ההגנה הנ"ל – התקבל בעיקרו, על שני ראשיו. בפסק הדין (ע"א 335/09, מתאריך 14.10.2010, בהרכב: כב' סגן הנשיא, השופט א' אברהם והשופטים א' הלמן ו- ד' צרפתי ) נקבע כי יש להורות על דחיית התביעה נגד המשיבה 1 מחמת התיישנותה. באשר לתביעה נגד המשיבים 4-2 נקבע כי פרשנות חוק התכנון והבניה בסוגיית מינויו של השמאי המכריע מחייבת את הפניית בעלי הדין לבית משפט השלום, על מנת שזה ימנה שמאי מכריע.

4.

המבקשת עותרת לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשתי הסוגיות הנזכרות: ההתיישנות, וסוגיית מינויו של השמאי המכריע.

כן עותרת המבקשת לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, תוך שהיא מטעימה כי לשיטתה עיכוב הביצוע נחוץ רק ביחס להחזרת הכספים למשיבה 1, בעוד שלבי המשיבים 4-2 הדבר מתבקש מאליו, שכן ממילא אין היא חייבת להשיב למשיבים אלו אותם כספים שגבתה מהם. הנחה אחרונה זו סומכת המבקשת על מספר אדנים: סברתה שצו עיקול זמני מסוים, שניתן על כספיהם של המשיבים 4-2 – עומד בתוקפו, ועל העובדה שהדיון המשפטי בין המבקשת לבין המשיבים 4-2 תלוי ועומד, ולפי קריאת המבקשת את הוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה – די בכך כדי להצדיק את עיכובם של הכספים בידה. המבקשת מציינת עוד, בין היתר, כי המשיבה 1 מצויה בפירוק וקופתה ריקה מזה מספר שנים, ומוסיפה וטוענת כי המשיבים כולם הפרו בעבר צווים שיפוטיים לביצוע תשלומים, כך שיש הצדקה להורות על עיכוב הביצוע.

5.

המשיבים טוענים בתגובה לבקשה למתן רשות ערעור כי אין הצדקה לבירור סוגיית ההתיישנות בגלגול שלישי. אף סוגיית פרשנותו של סעיף 14 לתוספת השלישית ל חוק התכנון והבניה איננה מצדיקה, לסברת המשיבים, מתן רשות ערעור, כבר מן הטעם שהתוספת השלישית לחוק – תוקנה, החל מתאריך 1.1.2009, כך ששאלת הפרשנות הפכה בעיקרה עיונית, לגישתם. יצוין כי המבקשת משיבה בעניין אחרון זה כי שינוי החוק איננו משפיע על מי שחיובו לשאת בהיטל השבחה נוצר לפני המועד האמור, ועל כן הכרעה בשאלת פרשנותו הנכונה של החוק עדין חיונית ובעלת השלכה על מתדיינים-בכוח רבים.

באשר לבקשה לעיכוב ביצוע טוענים המשיבים, בין היתר, כי דווקא המבקשת היא שפועלת בניגוד לצווים שיפוטיים. לשיטתם, חובה על המבקשת להחזיר את הכספים לא רק למשיבה 1, אלא גם למשיבים 4-2.

6.

יצוין, כי משנאספו כתבי בי-הדין וצרופותיהם, הוריתי על קיום דיון בפניי, שבמהלכו ניסיתי להביא את הצדדים לכלל פשרה, ברם הצדדים הודיעו כי אף לאחר ניסיון הידברות ביניהם, לא עלה בידם להגיע לכלל הסדר. נוכח האמור, ניתנות בזאת הוראות באשר להמשך הטיפול בתיק, כמפורט להלן.

7.

אשר לבקשה למתן רשות ערעור : זו תועבר לדיון בפני הרכב תלתא, אשר יכריע בבקשה ובהמשך הטיפול בה.

8.

אשר לבקשה לעיכוב ביצוע : כיוון שאין למעשה חולק על כך שהמשיבה 1 היא חברה שבפירוק, שקופתה ריקה מזה מספר שנים, הרי שכחריג לכלל לפיו אין לעכב את ביצועו של פסק דין כספי, וחרף טענות שונות של המשיבים, יש במקרה זה מקום לעכב את החזרתם של הכספים שהמשיבה 1 שילמה למבקשת, וכך אני מורה.

למען הסר ספק יצוין, כי ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע מכוונת אף לעיכוב החזרתם של הכספים ששילמו המשיבים 4-2 למבקשת (בהנחה שקיימת למבקשת חובה לפי דין להשיבם) – הרי שאין מקום להיעתר לבקשה שכזו, שכן היא איננה נמנית עם המקרים החריגים, המצדיקים עיכובו של פסק דין כספי. בהקשר זה יש לציין עם זאת כי הצדדים חלוקים בשאלה נוספת, והיא: האם משמעותו האופרטיבית של פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד היא שהמבקשת חייבת להחזיר למשיבים 4-2 את התשלומים ששילמו, וזאת במנותק משאלת עיכוב הביצוע. כאמור, המבקשת גורסת כי צו עיקול זמני מסוים שניתן לטובתה, כמו גם עצם המשך ההליכים, יש בהם כדי להצדיק את עיכוב הכספים בידה, גם בלא צו עיכוב ביצוע של פסק הדין נגד המשיבים 4-2 (שכאמור – לא ניתן לה). המשיבים 4-2 גורסים אחרת. אבהיר איפוא כי אין צורך להידרש כאן ולהכריע בשאלה זו. המקום לבירורה של שאלה זו הוא במסגרת הליכי אכיפה של המשיבים 4-2 נגד המבקשת, אם יינקטו כאלה. זה המקום להוסיף ולהעיר כי לסברתי עדיף שהצדדים כולם ימתינו גם בנושא זה להכרעה בבקשה למתן רשות ערעור לגופה, טרם שיינקטו צעדים שכאלה, וכי ראוי להם לבחון פעם נוספת אפשרות של הסדר משום דרכי שלום במכלול.

9.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.