רע"א 6848/17 משה מרציאנו נ. מועצה אזורית בנימינה גבעת עדה

1.

מונחת בפני בקשה לביטול החלטתי מיום 9.11.2017, במסגרתה נמחקה בקשת רשות הערעור שבכותרת בשל אי עמידת המבקש בהחלטות קודמות, מן התאריכים 3.10.2017 ו-24.10.2017, בדבר המצאת הבקשה למשיבה. תחילה, נדרש המבקש להמציא את בקשת רשות הערעור לא יאוחר מיום 19.10.2017 – ומשהתברר כי לא עשה זאת, הוריתי כי "המבקש רשאי להודיע, עד ליום 31.10.2017, על המצאת בקשת רשות הערעור למשיבה – ולצרף להודעתו הוכחה מתאימה. בהעדר הודעה כאמור, תימחק בקשת רשות הערעור ללא התראה נוספת".

בבקשתו הנוכחית, טוען המבקש כי המציא את בקשת הערעור למשיבה "לאחר שניתנה החלטה", וכי "שלח הודעה על כך למזכירות, פעמיים". דא עקא, עיון בתיק מלמד כי ה"הודעה" הוגשה במתכונת שלא אִפשרה לעמוד על תוכנה. חלף הגשת הודעה בהירה ומפורשת בדבר המצאת בקשת רשות הערעור – כפי שהיה עליו לנהוג בהתאם להחלטתי מיום 24.10.2017 – בחר המבקש להגיש מסמך הנושא את הכותרת "בקשה מטעם המערער", ובו טענה בדבר קיומה של זכות ערעור (טענה אליה נדרשתי בהחלטת המחיקה). לבקשה זו, צורף, בין היתר, העמוד הראשון של בקשת רשות הערעור, שבראשו הופיעו המילים "מצורף אישור מסירה", ובגופו – לצד חותמת של מדור בלתי מיוצגים מיום 5.9.2017 – חותמת "נתקבל" מטעם המשיבה, הנושאת את התאריך 26.10.2017. המבקש לא סיפק, גם במסגרת בקשתו הנוכחית, הסבר להתנהלות זו. אוסיף, כי אף בהנחה שבקשת רשות הערעור אכן הומצאה למשיבה ביום 26.10.2017, הרי שהמבקש הפר את החלטתי מיום 3.10.2017, בה נדרש להמציא את הבקשה עד ליום 19.10.2017. גם לכך לא ניתן כל הסבר.

2.

מכל מקום, אף לו היה מקום לדון בבקשת רשות הערעור לגופה – דינה להידחות. יש לזכור כי בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין זכות ערעור. בית המשפט רשאי לשקלל אף שיקולים מעשיים. גם אם היה מקום לבטל את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי במעמד צד אחד מחובת הצדק – הנחה שבוודאי אינה מובנת מאליה, נוכח פרק הזמן שחלף מאז יזם המבקש את ההליך ועד קיום הדיון שאליו לא התייצב, שלא לדבר על מועד הגשת בקשת הביטול – אין בכך כדי לשלול את הסמכות להתנות את הביטול בתשלום הוצאות (ראו והשוו בג"ץ 7694/11 עיריית נצרת נ' בית הדין הארצי לעבודה (15.11.2011)). בית המשפט המחוזי פעל, אפוא, בגדרי סמכותו כאשר בחן את מכלול הנסיבות הרלוונטיות, והחליט להתנות את ביטול פסק הדין בהוצאות. לכך יש להוסיף כי אף בערעור בזכות אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בסוגיית ההוצאות ושיעורן. גם אם ניתן היה לפסוק הוצאות בשיעור נמוך יותר, לא די בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור – ובכל מקרה, עניין זה נלקח בחשבון בדרך של אי פסיקת הוצאות בערכאה זו.

3.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.