רע"א 6863/16 הרב מרדכי פרידמן נ. ישראל לוי

בקשת רשות הערעור שלפני מופנית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בהפ"ב 9417-05-16 שניתן על ידי השופט ר' יעקובי ביום 8.8.2016.

1.בין הצדדים מתנהל מזה מספר שנים הליך בוררות שהתובע בו הוא המשיב בבקשה שלפני, כשבתפקיד הבורר משמש הרב אהרן סמט (להלן: הבורר ). המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו, כשהעילה לכך היא שיחה שקיים הבורר עם אחד העדים שהמשיב ביקש לזמן ושלא התייצב לעדות (להלן: העד ). הטענה בעניין פסלות הבורר עלתה בישיבת בוררות שהתקיימה. בהחלטה מאוחרת יותר, קבע הבורר כי על המבקש לפנות לבית המשפט על מנת שזה האחרון יכריע בשאלת המשך כשירותו כבורר, ואם המבקש לא יעשה כן בתוך 30 יום, הבורר ישקול לדחות את בקשתו של המבקש ולחייבו בהוצאות.

2.בית המשפט המחוזי דחה את המרצת הפתיחה בציינו כי אמנם "נראה כי רצוי היה שהבורר לא יפנה אל העד מיוזמתו ובלי ליידע על כך את הצדדים". אולם, מכיוון שמדובר בעד שסירב להתייצב לעדות והשיחה בינו לבין הבורר נשאה "אופי טכני" - שלא נמסר במסגרתה מידע שניתן להתבסס עליו לצורך הפסק - פסק בית המשפט כי אין מקום להעברת הבורר מתפקידו. עוד קבע, כי יש להסתפק בהוראה לבורר שבפסק שיינתן עליו להתעלם מכל הקשור באותו עד. עוד צוין, כי לאחר מתן הפסק ניתן יהיה לעתור לביטולו, אם תימצא הצדקה לכך.

3.בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי בדרך מקרה נודע לו שהבורר פנה מיוזמתו אל העד ותיחקר אותו טלפונית. לדבריו, ייתכן כי מטרתה הראשונית של השיחה הייתה לנסות ולשכנע את העד להעיד (מעשה שאף הוא אינו ראוי במסגרת מעמדו ותפקידו כבורר, כך טוען המבקש), אולם לפי דברי הבורר עצמו, בשיחה נדונו עניינים הנוגעים לגופו של התיק ולגופה של אחת המחלוקות העובדתיות המהותיות שבין הצדדים. הדבר נעשה בלא תיאום עם הצדדים, ומבלי ליידע אותם על כך.

לטענת המבקש, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלו הן טעויות עובדתיות והן טעויות משפטיות. במישור העובדתי – השיחה בין הבורר לבין העד חרגה מהרבה מעבר לשיחה טכנית ולמעשה עסקה בעניינים מהותיים בתיק. במישור המשפטי – המבקש טוען, כי בית המשפט המחוזי שגה כשסבר כי מצב שבו בורר מתקשר בעצמו לעד (בשל היעדר מערכת מזכירות כפי שישנה בבתי המשפט), מאפשר לערוך הבחנה בין דיני פסלות שופט לבין דיני פסלות בורר, ולא היא. ה"פתרון" שהציע בית המשפט המחוזי לאו פתרון הוא, ומעקר מתוכן את תכליתו של סעיף 11 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). לדברי המבקש, הבורר אינו ראוי עוד לאמון הצדדים ועצם החירות שנטל לעצמו ליצור קשר עם עד מטעם המשיב מעלה חשד כי הבורר נוטה לצד מסוים ומצביעה על משוא פנים.

4.ביום 10.10.2016 הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור וזאת עד ליום 24.11.2016. בסופו של יום, הוגשה התשובה רק ביום 6.2.2017, זאת לאחר מספר הליכים שהתקיימו בפני הרשם ג' לובינסקי . תחילה הודיע בא כוח המשיב כי קיים נתק בינו ובין המשיב וכי למיטב ידיעתו בין הצדדים מתקיימים מגעים שיש בהם כדי לייתר את ההליך. בהמשך לכך, הודיע המשיב, ביום 2.2.2017, כי בין הצדדים סוכם על מתווה פשרה שהיה בו כדי לייתר את הצורך בהכרעה בבקשה דנן, אולם המבקש הפר מתווה זה ולכן המשיב שב ושכר את שירותיו של עו"ד אמיתי כבא כוחו על מנת שישיב לבקשת רשות הערעור בשמו.

5.בתשובתו לבקשת רשות הערעור טוען המשיב כי מדובר בטענות עובדתיות ותו לאו, אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי בקשת רשות הערעור נסמכת כולה על אופי השיחה בין הבורר ובין העד ולגבי עניין זה חלוקים הצדדים. לטענת המשיב, השיחה בין הבורר לבין העד נועדה למטרה אחת והיא לזמן את העד לעדות בפני הבורר. המשיב מוסיף, כי אין כל יסוד לטענת המבקש לפיה המשיב, הבורר או מי מהם סברו כי נפל פגם בשיחה זו המצדיק את פסילת הבורר. כל מטרתו של המבקש, לשיטת המשיב, היא למנוע את מתן פסק הבוררות, דבר שאותו הוא מבקש למנוע מזה למעלה מעשר שנים. לטענת המשיב, אין בשיחה זו כדי לפגוע בכללי הצדק הטבעי.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

7.כידוע, רשות ערעור על החלטות של בית משפט בענייני בוררות לא ניתנת על דרך השגרה, אלא במקרים שבהם עולה שאלה בעלת היבט עקרוני כללי החורג מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק למניעת עיוות דין [רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 615 (2003); רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט , פסקה 26 (3.1.2011)].

8.איני סבור כי הבקשה שלפני מעלה שאלה בעלת היבט עקרוני כללי. מדובר ביישום הכללים שנקבעו זה מכבר, בעניין העברת בורר מתפקידו בהתאם לסעיף 11 לחוק הבוררות, על העובדות של המקרה הקונקרטי. יתרה מכך, איני סבור כי הותרת פסק הדין על כנו תגרום למבקש עיוות דין או חוסר צדק. אבהיר.

9.כפי שכבר פסקתי, קביעה שיפוטית בדבר העברת בורר מתפקידו בעילה של אובדן אמון הצדדים בו, בהתאם לסעיף 11(1) לחוק הבוררות, צריכה להיעשות בזהירות מירבית ולהתבסס על תשתית עובדתית ברורה ומוצקה [רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל , פסקה 102 לפסק דיני (5.2.2010); רע"א 3159/12 עאטף מוסא ושות' בע"מ נ' עמירון חב' לבנין והשקעות בע"מ , פסקה 15 (10.7.2012)]. כפי שמציין המשיב, הצדדים חלוקים בעניין טיב השיחה שהתקיימה בין הבורר ובין העד. ודוק: ככלל, על הבורר להימנע מקיום שיחה כלשהי

עם עדים מחוץ להליך הבוררות עצמו, ולכל הפחות, עליו לקבל את הסכמת הצדדים לניהול שיחה כאמור, על מנת להימנע מהעלאת טענה בדבר פסלותו. במקרה דנן, הבורר לא קיבל את הסכמת הצדדים לכך, ויתרה מכך, אף לא יידע אותם בדיעבד על התקיימותה של השיחה. משקרה הדבר, ולמרבה הצער, התקיימה שיחה כאמור, ויש לבחון מה היה טיבה.

בישיבת הבוררות שהתקיימה תיאר הבורר את שנאמר בשיחה. לדברי הבורר, העד אמר שהוא לא מוכן להגיע לעדות אלא אם המבקש ישלם לו את החובות שהוא חב לו. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בשיחה "בעלת אופי טכני" וכי לא הוכח שנמסר במסגרתה "מידע שניתן להתבסס עליו לצורך הפסק". אעיר, כי לדעתי, אין הכרח שמידע יהיה כזה שניתן להתבסס עליו לצורך הפסק, ודי בכך שהדברים שנאמרו בשיחה עלולים ליצור משוא פנים כלפי מי מהצדדים להליך הבוררות. נניח, כי בשיחת טלפון שכזו יספר העד לבורר דברים מסוימים על אחד מן הצדדים להליך הבוררות, אף שאינם נוגעים להליך הבוררות עצמו, בין לחיוב ובין לשלילה. ברי, כי לדברים אלה עלולה להיות השפעה מסוימת על דעתו של הבורר ביחס לאותו צד המתדיין לפניו.

אשר למקרה שלפני, בניגוד לטענת המבקש, לא עולה מדבריו של הבורר כי בשיחה עם העד עלו נושאים הקשורים ישירות להליך הבוררות. יתרה מכך, איני סבור כי התשתית העובדתית מבססת חשש ממשי למשוא פנים בהתבסס על הדברים שככל הנראה אמר העד לבורר בשיחתם, עד כדי ביסוס עילה להעברת הבורר מתפקידו בגין אבדן אמון הצדדים בו. מסיבה זו, איני סבור כי ייגרם למבקש אי צדק אם הבורר ייוותר בתפקידו וייתן את הפסק המיוחל לאחר שנים כה רבות של בוררות.

בד בבד, אחזור ואדגיש, כי על בוררים להימנע מקיום שיחות עם עדים - בכוח או בפועל - הקשורים להליך הבוררות, בוודאי אם לא יידעו על כך את הצדדים וקיבלו את הסכמתם לכך מראש.

סופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.