רע"א 6864/06דוד לייכטמן נ. ע. הובר ובניו בע"מ

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 1536/05 (כב' השופטים י' גריל, ר' שפירא, ד' סלע) מיום 14.6.06, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על

פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, לפיו חויב המבקש בתשלום חוב למשיבה על סך של 160,502 ₪.

1.

ברקע הבקשה עומדות שלוש חברות מתחום עבודות הדפוס: חברת דפוס דניטק אומנות בע"מ (להלן:

דניטק ), חברת דפוס מ.ו.ל הייטק אומנות בע"מ (להלן: מ.ו.ל ) וחברת גרפיקה אומנים (1988) בע"מ (להלן : גרפיקה ). המבקש הינו בעל מניות

ומנהל בחברות דניקט ומ.ו.ל. לצידו של המבקש עומד מר נ' כספי (להלן: כספי ) שהינו בעל מניות ומנהל בחברות דניטק וגרפיקה ובעל מניות בחברת מ.ו.ל. במשך מספר שנים סיפקה המשיבה נייר לדפוס לשלוש החברות ובגין כך, טענה, כי צמח לכל אחת מהן חוב נפרד שהצטבר כולו לסכום של 225,667 ₪, מתוכו שולמו 23,862 ₪. יתרת החוב לא שולמה ועל כן תבעה המשיבה שתיים מן החברות (דניטק ומ.ו.ל) וכן את המבקש וכספי בגין היותם מנהלים ו/או בעלי מניות בחברות.

2.

בית משפט השלום

(כב' השופט ר' חדיד) באמצעות דוקטרינת הרמת המסך, לפי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, קבע כי שלוש החברות, על אף היותן שלוש אישיות משפטיות נפרדות, במהותן מהוות יחידה כלכלית עסקית אחת. לא זו אף זו, בית המשפט החיל את דוקטרינת הרמת המסך בשנית וקבע כי בעלי המניות- כספי והמבקש - יחוייבו ישירות בחובות החברות. בפסק דינו, לא הביא בית המשפט בפניו את התצהיר אותו הגיש המבקש, מפאת אי התייצבותו למועד הדיון שנקבע לחקירתו. לאור האמור, חייב בית משפט השלום את המבקש לשלם למשיבה סך של 160,502 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה בגין חובותיהן של חברות דניטק

ומ.ו.ל. יצויין כי בית המשפט פטר את המבקש מחובה של חברת גרפיקה, מאחר שהוא לא היה בעל מניות ומנהל בחברה זו ולא הובהר מה הקשר שלו לאותה חברה ולעסקים שהיו לה עם התובעת .

3.

על החלטה זו הגישו המבקש וכספי ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו טען המבקש כי לא היה לו יומו בבית המשפט, מאחר שבית המשפט לא אפשר לו להתייצב לחקירה על תצהירו. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מתוארת השתלשלות האירועים שקדמה להחלטת בית משפט השלום, שהינה רלוונטית לטענתו זו של המבקש: בתחילתו של חודש מאי 2004 הגישו הצדדים, והמבקש בכללם, מועדים מוסכמים לבית המשפט, כאשר הוסכם כי ישיבת גמר ההוכחות והסיכומים בעל פה תתקיים בתאריך 9.9.04. כשבועיים לפני מועד זה הגיש בא כוחו של המבקש בקשה לפטור את מרשו מלהופיע לישיבה, או לחילופין להורות כי מרשו יופיע לדיון הקבוע באמצעות שב"ס או לווי, או לחילופין לדחות את הדיון, לאור הימצאותו של מרשו- המבקש- בבית המאסר. לטענת בא כוחו של המבקש לא ניתנה החלטה בבקשה בשל תקלה במערכת בתי המשפט, ועל כן פנה בבקשה נוספת יום לפני הדיון. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום, שקבע כי היה על המבקש להקדים את מועד הגשת בקשתו, מאחר שידוע היה לו כי הוא אמור להתחיל לרצות עונש מאסר, או לכל הפחות להתעניין בגורלה. בית המשפט המחוזי, אשר דן בערעור, אישר את קביעת בית משפט השלום בעניין זה וקבע כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי אינו יכול להתייצב לדיון. המשיך וקבע בית המשפט המחוזי כי גם לו היה עומד בנטל זה, דין טענתו להדחות לאור העובדה כי המבקש לא סיפק הסבר המניח את הדעת לסיבה שבגינה המתין עד כשבועיים לפני הדיון כדי להגיש את הבקשה, כאשר תאריך הדיון היה ידוע לצדדים מספר חודשים קודם לכן.

4.

המבקש הוסיף וטען בפני בית המשפט המחוזי לגופו של עניין כי בנדון דדן לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך, ובנוסף טען כי כספי הוא זה שביצע את מלוא הפעילות בחברות ועל כן אין הצדקה לחיובו של המבקש עצמו בחובות החברות. בית המשפט המחוזי קבע כי טענות אלו נוגעות לממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ועל כן לא מצא הצדקה להתערב בהן. בית המשפט אף הרחיב וקבע כי גם לגופו של עניין אין ממש בטענות הצדדים, שכן די בראיות שהוצגו בפניו כדי לקבוע כי התקיימו הנסיבות החריגות בהן נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ואשר בגינן מתקיימת עילה לחיוב המבקש וכספי באופן אישי בחובות החברות, זאת לאור ניהול שלושת החברות בערבוביה. עוד נקבע, כי יש בסיס נוסף לחיובם האישי של המערערים, הנצמח כתוצאה מהפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן עם המשיבה, לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. נקבע, כי חובה זו הופרה על ידי המבקש וכספי שעה שלא יידעו את המשיבה אודות המצב הכלכלי אליו נקלעו החברות.

5 .

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש סומך ידיו על שתי טענות מרכזיות. הראשונה והעיקרית שבהן היא הטענה כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט. לית מאן דפליג כי זכותו של בעל דין לטעון טענותיו היא זכות המהווה את אחד מעמודי התווך של משפטנו (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ , פ"ד נא(3) 577 (1997)), ואכן, בית משפט זה ראה לעיתים לקבל, לפנים משורת הדין, בקשות רשות ערעור, במקרים בהם קופחו זכויותיו של בעל דין בשל כך שלא היה לו יומו (ראו למשל: רע"א 4189/05

בן עמי נ' בנק הפועלים בע"מ (סניף הקסטל) , תק-על 2005(4)161 (2005)).

אכן, העובדה כי המבקש לא נחקר על תצהירו ובעקבות כך לא נלקח בחשבון התצהיר שהגיש מעוררת אי נוחות. יחד עם זאת אני סבורה כי דין טענת המבקש להדחות וזאת על סמך טעמים מספר. בראש ובראשונה יש לזכור כי בעניין ראייתי עסקינן וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, המבקש לא עמד בנטל ההוכחה שהוטל עליו להוכיח את אי יכולתו לעמוד לדין. בקביעות כגון דא אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן כאשר מתבקש דיון בפני ערכאת ערעור שניה.

שנית, התנהלות המבקש עצמו עומדת לו לרועץ. יפים לענייננו דברי השופטת פורקצ'יה:

" זכות הגישה של האזרח לערכאות הינה זכות חוקתית מוכרת; היא משקפת הכרה חוקתית בזכות הפרט לדיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. זכות זו מקרינה על דרך הפעלת סדרי הדין, ובתוך כך על ההתייחסות המתבקשת להליך ביטול פסק דין שניתן בהעדרו של בעל דין. יחד עם זאת, בצד זכות חוקתית זו השמורה לבעל דין, חלות עליו חובות כלפי בית המשפט וכלפי בעלי הדין האחרים שנועדו להבטיח הליך תקין לפרט ולציבור. זכות הגישה לערכאות מותנית איפוא, בקיום חובות בסיסיות של בעל הדין לקיים הליך שיפוטי תקין" (רע"א 3454/04 ורקר נ' הראל, תק-על 2005(2) 3004 (2005)).

בענייננו, התנהל המבקש באופן אשר יש בו טעם לפגם. כאמור, מועד ישיבת גמר ההוכחות והסכומים נקבע עוד בראשית מאי 2004, לתאריך 9.9.04. גזר הדין בעניינו הפלילי של המבקש ניתן עוד בחודש פברואר 2004, והוא החל לרצות את עונשו בתאריך 6.6.04. משמע כשלושה חודשים בטרם נקבע מועד הישיבה הוא ידע כי לא יוכל להתייצב לדיון במועד המוסכם, או למצער יכול היה להעריך כי יהיה קושי בכך. דע עקא, המבקש לא עשה דבר, ללא כל הסבר המניח את הדעת, עד שבועיים בלבד עובר להתקיימות הדיון, אז בא בבקשה לבית המשפט . יתר על כן, במשך כל אותם שבועיים לא התעניין המבקש בגורל הבקשה עד יום אחד בלבד עובר לדיון, אז חזר על בקשתו בשנית. כל אלו אינם מתיישבים עם חובותיו הבסיסיות של בעל דין בקיום הליך שיפוטי תקין, ומובילים לדחיית טענתו.

המבקש ניסה להיאחז בפסיקתו של השופט בך בעניין אפל (ע"א 32/83 אפל נ' קפח , פ"ד לז(3) 431 (1983)) שם נקבע כי לעיתים זכות המתדיינים למשפט הוגן עדיפה על פני נשיאת המערער בתוצאותיה של רשלנותו או של בא כוחו. אולם, גם בעניין אפל הדגיש השופט בך כי הדברים יפים למקרים בהם יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין. אליבא דבית המשפט המחוזי תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שכן בית המשפט המחוזי קובע בפסק דינו כי אף אם היה מתקבל התצהיר, הרי שהוא דומה דמיון רב לתצהירו של כספי. משכך, לא נראה כי היה בו כדי להושיע את המבקש.

על כך יש להוסיף כי אין המקרה דנן חוסה בצל קורתה של הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)) המורה כי תנאי לקבלת בקשה הוא חשיבתו של העניין צריכה לחרוג מן הדרוש להכרעה במקרה הקונקרטי המועלה לדיון. בנידון דידן מדובר בבקשה שכל כולה נוגעת אך לעניינו של המבקש ודי היה בכך להביא לדחיית הבקשה.

6 .

טענתו השנייה של המבקש נוגעת לממצאים ראייתיים ועובדתיים שונים שהוכרעו כבר בערכאות דלמטה. כידוע, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים מעין אלה. (בע"מ 6633/05 ציון חסיד נ' אליהו חסיד , תק-על 2005(4) 1505 (2005)) ר"ע 205/87 אורן רוזנצוויג נ' יחזקאל אליאס ואח' , תק-על 87(2) 571 (1987)). לא מצאתי כי יש מקום לחריגה מכלל זה בענייננו.

מטעמים אלו הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.