רע"א 6929/15 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 16.9.2015 של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 9856-03-15 (כב' הנשיא ד"ר א' אברהם והשופטים ע' עילבוני ו- ע' טאהא ), בגדרו נדחה ערעורו של המבקש והתקבל חלקית ערעורה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה ) על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת

א' אריאלי ), והופחת מהפיצוי שנפסק לטובת המבקש סך של 118,000 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 30.7.2007 נפגע המבקש בתאונת דרכים (להלן: התאונה ) בעת שנסע ברכב נהוג בידי אחיו שהיה מבוטח בביטוח חובה אצל המשיבה. בעקבות התאונה נגרמו למבקש נזקי גוף ובהם נזקים קבועים, בעיקר בברכו הימנית. הצדדים הסכימו על חבותה של המשיבה לפצות את המבקש בגין נזקיו ונחלקו בנוגע לגובה הנזק.

2.

בית משפט השלום, שאליו הוגשה תביעת המבקש, מינה מומחה מטעמו על מנת שיבדוק את המבקש ויעריך את שיעור נכותו. בעקבות חוות דעתו של המומחה, קבע בית המשפט כי למבקש נכות רפואית קבועה ונכות תפקודית העומדות על 15%. לגבי בסיס השכר, נקבע כי המבקש השתכר סכום של 3,644 ש"ח ברוטו בחודש מעבודתו כפועל בעסק של משפחתו, שנקרא "כהן דקוריישן" (להלן: העסק המשפחתי ), ובנוסף השתכר סכום של 8,000 ש"ח ברוטו בחודש מעבודתו כעוזר צלם עבור "רון קדמי עבודות בע"מ" שבבעלות רון קדמי (להלן: קדמי ). אף-על-פי שעל ההכנסה מעבודתו כעוזר צלם לא דיווח המבקש לרשויות המס, בית המשפט קבע שהוכח על-ידו במידת ההוכחה הנדרשת שתשלומים אלה אכן שולמו לו כשכר עבודה, וזאת באמצעות עסק בשם "כהן הפקות ושירותים" (להלן:

"כהן הפקות" ), שהוקם על-ידי משפחת המבקש כדי שישמש "צינור" להעברת כספים מקדמי למבקש. לצורך מסקנתו זו התבסס בית המשפט על עדויות בעל-פה ובכתב, על ספר צילומים שהגיש קדמי בצירוף לתצהירו, ועל חשבוניות מס מטעם "כהן הפקות" המעידות על הכספים שקיבל העסק מקדמי. נקבע כי המשיב השתכר סכום כולל של 11,644 ש"ח ברוטו בחודש, ובשערוך ליום מתן פסק הדין הועמד שכר המשיב על 10,831 ש"ח נטו בחודש. על סמך קביעות אלה, פסק בית משפט השלום למבקש פיצוי בסך 130,513 ש"ח בגין הפסדי שכר בעבר (סכום זה נגזר מהחלק המדווח בלבד בבסיס השכר), פיצוי בסך 308,262 ש"ח בגין פגיעה בכושר השתכרות בעתיד, ופיצוי בסך 41,381 ש"ח בגין הפסדי פנסיה. בנוסף, נפסק למבקש פיצוי בסך 108,936 ש"ח בגין שימוש בקנביס רפואי, על בסיס הוצאה חודשית של 400 ש"ח, לאחר שנקבע כי המבקש הוכיח קשר סיבתי מלא בין השימוש בקנביס לבין הפגיעה בתאונה. פיצויים נוספים נפסקו למבקש בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד ובגין כאב וסבל. לאחר ניכוי תשלומים אשר להם זכאי המבקש מהמוסד לביטוח לאומי, הפיצוי הכולל שנפסק לזכותו עמד על 572,710 ש"ח.

3.

על פסיקתו של בית משפט השלום הוגשו ערעור מצד המשיבה וערעור שכנגד מצד המבקש. בערעורו, השיג המבקש על אחוזי הנכות שנקבעו לו, ועל אופן חישוב בסיס שכרו והוצאותיו הרפואיות, וטען כי הפיצוי שנפסק לו נמוך מדי. בערעור שהגישה המשיבה, טענה גם היא כלפי שיעור הנכות שנקבע למבקש, נגד בסיס השכר שנקבע על רכיביו השונים ונגד גובה ההוצאות הרפואיות, וטענה כי יש להפחית באופן משמעותי את הפיצוי שנפסק. בין היתר, טענה המשיבה כי המבקש לא הוכיח כנדרש את היקף עבודתו בעסק המשפחתי, כי כלל לא ראוי היה לפצותו בגין עבודתו כעוזר צלם, עליה לא דיווח, משום שבכך נתן בית המשפט הכשר להתנהגות פסולה, וכי ממילא מבחינה ראייתית לא הוכיח המבקש שהתשלומים ל"כהן הפקות" היוו הכנסה שלו. ביחס להוצאות שנפסקו בגין עלויות הצריכה של קנביס רפואי, טענה המשיבה כי כאביו של המבקש אינם כה חמורים באופן המצדיק פסיקת פיצוי בגינם, כי אין ערובה לכך שהמבקש ימשיך להשתמש בסם לאורך כל חייו, לנוכח הצורך בחידוש מעת לעת של הרישיון המתיר רכישתו, וכן כי מתקבל על הדעת שהרישיון ניתן למשיב בשל בעיות גופניות מהם הוא סובל אשר אינן קשורות לתאונה, כפי שלטענתה עולה גם מהפירוט המופיע על גבי הרישיון עצמו.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש וקיבל בחלקו את ערעור המשיבה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי בית משפט השלום שגה בקביעת בסיס השכר של המבקש, שכן עיון קפדני במסמכי ראיית החשבון של העסק המשפחתי ושל "כהן הפקות" מגלה שהמבקש כלל לא עבד כפועל בעסק המשפחתי, ושהשכר בתלושי השכר שהונפקו לו אינם בגין עבודתו כפועל, אלא בגין עבודתו בצילום. לפיכך, צירוף ההכנסה שבתלושי השכר להכנסתו מהעבודה בצילום יצר כפילות בגין אותו הרכיב. בית המשפט המחוזי הדגים כיצד הגיע למסקנה זו, בכך שהשווה בין הסכומים הרשומים כהוצאות שכר בדו"חות של כל אחד מהעסקים, ובין השכר המדווח של המבקש בתקופות עבודה מקבילות, והראה כי קיימת התאמה בין השכר המדווח לבין הוצאות השכר ששולמו על-ידי "כהן הפקות". בית המשפט המחוזי הדגיש, כי לטענת המבקש "כהן הפקות" שימש אך ורק לצורך העברת הכנסות המבקש כעוזר צלם, ומשכך לא ניתן להתחשב בהכנסות של עסק זה תוך התעלמות מהוצאותיו, ובהן ההוצאות בגין שכר עובדים. לנוכח האמור, העמיד בית המשפט המחוזי את בסיס השכר על 9,400 ש"ח נטו בחודש, והפחית מסכומי הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד ובגין הפסדי פנסיה, סכום כולל של 68,000 ש"ח.

באשר להוצאות הרפואיות שנפסקו לטובת המבקש עבור צריכת קנביס רפואי, קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום התעלם מכך שהאישור לשימוש בקנביס רפואי ניתן למבקש בשל מחלות נוספות מהן הוא סובל, שאינן קשורות לתאונה, ואשר עליהן דיווח המבקש בבקשותיו לקבלת רישיון לשימוש בסם. כך קבע בית המשפט, כי בבקשתו מיום 26.11.2013 טען המבקש "כי הוא זקוק לשימוש בקנביס, בין היתר בשל הפרעות שינה, מצב רוח ירוד, תשישות ועייפות, תלונות שאין להן קשר לפגיעתו בתאונה". עוד הזכיר בית המשפט את בקשת המבקש מיום 17.7.2012, לפיה הצהיר המבקש "כי הסימפטומים שבגינם מבוקש הטיפול בקנביס הן 'הפרעות שינה, כאב ממקור סרטני, כאב נוירופטי'", ופסק ש"אין מחלוקת, כי הפרעות השינה והכאב ממקור סרטני אינם קשורים לתאונה". לפיכך הפחית בית המשפט המחוזי את הפיצוי שנפסק בגין הוצאות רפואיות בסכום של 50,000 ש"ח. סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי העמיד את הפיצוי הכולל על סך 454,710 ש"ח, דהיינו הפחתה של 118,000 ש"ח מסכום הפיצוי שפסק בית משפט השלום (ולא של 115,000 ש"ח, כפי שבטעות נכתב בפסק דינו).

5.

עיקר טענותיו של המבקש בבקשת רשות ערעור זו, מופנות נגד התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים אשר קבע בית משפט השלום, הן בעניין חישוב בסיס השכר, הן בנוגע להוצאות הרפואיות. המבקש מלין על עצם ההתערבות בקביעות עובדתיות, באופן הנוגד לטענתו את ההלכה הרווחת בפסיקה, ועל כך שבית המשפט המחוזי ביסס את התערבותו על נימוקים שלא נטענו על-ידי המשיבה. לגופם של דברים, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את גרסתו וגרסת עדיו בדבר עבודתו בעסק המשפחתי, גרסה אותה אימץ בית משפט השלום, וכי החישובים שבוצעו בהסתמך על הדו"חות החשבונאיים נעשו באופן שגוי ותוך התעלמות מראיות ומנתונים מספריים. באשר להתערבות בית המשפט המחוזי בגובה ההוצאות הרפואיות, טוען המבקש כי שוב מדובר בהתערבות בלתי מוצדקת בממצא עובדתי שהוכח בפני בית משפט השלום, ולפיו הטיפול בקנביס נובע מהפגיעה בברכו כתוצאה מהתאונה. המבקש מדגיש כי בשום שלב לא סבל ממחלת הסרטן, כי המשיבה אף לא טענה זאת, וכי הרישום היחיד המציין זאת (כאמור, בבקשה מיום 17.7.2012), מקורו בטעות. לפיכך טוען המבקש, כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי גורמת לעיוות דין בלתי מתקבל על הדעת המצדיק קבלת הבקשה, ואף טוען לקיומן של שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים לפרשה.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלא שתתבקש תשובה. הבקשה אינה מעוררת שאלה החורגת מעניינם של הצדדים ולכן אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)) . כמו כן, לא מצאתי שנגרם עיוות דין חמור המצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

באשר לטענות המבקש, לפיהן שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, הרי שאין בהן ללמד כי ההתערבות לכשעצמה אכן בלתי מוצדקת. נכון הדבר כי על-פי כלל אי ההתערבות, ערכאת ערעור תיטה שלא להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ובפרט בממצאי מהימנות שמקורם בהתרשמות ישירה מעדים. אולם, בית המשפט עשוי לסטות מכלל זה כאשר "מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות" (ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, לט (3) 253, 259 (1985)) . על-פי קביעת בית המשפט המחוזי בענייננו, בית משפט השלום אכן שגה בהערכת הראיות הנוגעות לאופי עבודתו של המבקש ולגובה הכנסתו, והתעלם מעובדות רלבנטיות בחישוב ההוצאות הרפואיות שמקורן בתאונת הדרכים. משכך, ראוי היה שבית משפט קמא יתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום על מנת לתקנן. מבלי לקבוע מסמרות ולהיכנס לעובי הקורה בעניין זה, אציין כי על פניו קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מתקבלות על הדעת וסבירות, ועל כל פנים אין בהן כדי לגרום לעיוות דין חמור. יתרה מכך, אף אם כעמדת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות, הרי שממילא אין בדבר לכשעצמו לחייב במתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן לא לשם כך נועד הליך זה (ראה למשל: רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויטס , פס' 6 (4.12.2013)) .

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.