רע"א 6932-22 רע"א 6932-22

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 6.9.2022, שניתן במאוחד בע"א 68799-10-21, ע"א 65757-10-21, ע"א 58837-12-21 וע"א 68088-10-21 (השופטות ע' רביד ו-ס' יעקבי, והשופט נ' שילה). בפסק הדין, נדחה ערעור המבקשים, והתקבל ערעור המשיבים, על פסק הדין של בית משפט השלום בתל-אביב יפו, מיום 4.7.2021, בת"א 72756-01-18 (השופט ע' יריב). בתוך כך נקבע, כי הצו המורה על פינוי המבקשים מהמקרקעין מושא המחלוקת – חלקות 29, 30 ו-493 בגוש 6107 בגבעת עמל – ניתן כדין. עוד נקבע, כי החיוב בפיצוי בסך של 3 מיליון ₪, שעליו הורה בית משפט השלום, בגין פינוי המקרקעין שבחלקה 29 – מבוטל; וכי המבקשים חייבים בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשים, בגין השימוש במקרקעין בתקופה שבין מועד הגשת התביעה, לבין מועד הפינוי בפועל.

2.למקרא פסק הדין של בית משפט השלום ופסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לא מתעוררת בענייננו שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; גם חשש שמא נגרם עיוות דין אין כאן. המבקשים טוענים כי לא היה מקום להורות על סילוק המבנים שנבנו על-ידם מהמקרקעין, שכן כל עוד לא בוצעה בפועל תכנית האיחוד והחלוקה החלה על המקרקעין, זכויות הבעלות שלהם בחלקה 30 – עומדות בתוקפן. על כן, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה על סילוק המבנים, ובפרט, בכך שעשה כן, בטרם קיבלו המבקשים את הזכויות המוקנות להם מכוח תכנית האיחוד והחלוקה. דא עקא, הכרעת בית המשפט המחוזי, שלפיה על המבקשים לסלק את המבנים מן המקרקעין, לא התבססה על העדר זכויות בעלות של המבקשים; יתרה מזאת, בית המשפט המחוזי אף הבהיר במפורש, כי אין בהכרעתו כדי להשליך על זכויות הבעלות בקרקע (ראו פסקה 52 לפסק הדין). ההכרעה האמורה, התבססה על קביעה שלפיה המבקשים – המחזיקים בזכויות בעלות משותפת בחלקה 30 – הקימו מבנים ברכוש המשותף, ללא הסכמת השותפים האחרים, ומשכך, רשאים הבעלים האחרים לראות את הקמת המבנים כ'בנייה במקרקעי הזולת', ולדרוש את סילוקם (ראו סעיף 46 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף 226 (1997)). אם כן, אין בטענות המבקשים לגבי זכויות הבעלות בחלקה, כדי להשפיע, כהוא זה, על הכרעת בית המשפט המחוזי, שלפיה על המבקשים לסלק את המבנים שנבנו ללא הסכמה.

3.בנוסף טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי בניית המבקשים בחלקה 30, נעשתה ללא הסכמת השותפים – משפחת אברמוביץ', וכי אף אם היתה הסכמה כאמור, היא אינה מחייבת את המשיבים, אשר רכשו את הבעלות המשותפת בחלקה מידי משפחת אברמוביץ', שכן "על מנת שהסכם כזה בין שותפים יחייב גם את רוכשי המקרקעין מידי השותף, עליו להיות בידיעת הרוכשים". בהקשר זה נקבע, כי "משפחת אברמוביץ, כאשר מכרה את חלקה בחלקה 30 למבקשי הפינוי בהסכם מפברואר 2014 לא ציינה כלל קיומו של הסכם עם משפחת המנוח לגבי הסכמה לבנייה", ואף "לא ראתה עצמה קשורה בהסכם כלשהו המאפשר ל[מבקשים] בנייה על המקרקעין"; על כן, אף אם היתה הסכמה מצדה של משפחת אברמוביץ', היא אינה מחייבת את המשיבים. לשיטת המבקשים, הסכמה כאמור – היתה גם היתה; ממילא, לא עמדו המשיבים בנטל המוטל עליהם – נוכח השיהוי בהגשת התביעה – להוכיח אחרת. יתרה מזאת, ממכלול העובדות עולה בבירור, כך נטען, כי המשיבים היו מודעים לכך שהשימוש שעושים המבקשים במקרקעין, נעשה בהסכמת משפחת אברמוביץ'. דינן של טענות אלה – להידחות. כידוע, "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בערכאה הדיונית, להוציא מקרים חריגים שבהם התגלו פגמים מהותיים, היורדים לשורשם של דברים; כלל זה מקבל משנה תוקף, כאשר הנושא מובא לפתחו של בית המשפט ב'גלגול שלישי'" (רע"א 4705/22 אליהו נ' אליהו, פסקה 9 (29.9.2022)). לא מצאתי טעם טוב לחרוג מכך בעניין דנן, ולהתערב בממצאי העובדה שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, ואושרו בבית המשפט המחוזי. זאת בפרט, מש'היפוך הנטל' הנטען, מתבסס על טענת המבקשים לשיהוי מצד המשיבים בהגשת התביעה – טענה שנדחתה במפורש על-ידי בית משפט השלום, ולא התקבלה אף על-ידי בית המשפט המחוזי.

4.טענה נוספת בפי המבקשים, כלפי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה המבקשים אינם זכאים לפיצוי בגין החזקתם בחלקה 29. לשיטת המבקשים, הנימוק העיקרי שעמד בבסיס קביעה זו, היה כי "הבעלות של המבקשים בחלקה 30 שוללת את זכאותם לפיצוי בגין החזקה בחלקה 29", נימוק המתבסס, לטענתם, על כך שמתן פיצוי למבקשים, אינו תואם את התכלית שלשמה נקבע הסדר הפיצוי לתושבי גבעת עמל (להלן: הסדר הפיצוי). ברם, בבסיס קביעה זו של בית המשפט המחוזי, עמדו, לכל הפחות, 3 טעמים נוספים: ראשית, הסדר הפיצוי כלל אינו חל על חלקה 29, ועל כן, בלאו הכי אין מקום ליתן פיצוי בגין פינוי מבנים הנמצאים בה. ודוק: קיימת הבחנה רלבנטית בין הנדון דידן, לבין שני מקרים אחרים, שבהם התקבל פיצוי בגין פינוי מבנים בחלקה 29 (ת.א. 10950-04-14; ע"א 24460-09-18); באותם מקרים, נפסק הפיצוי מכוח התחייבויות שונות, שלא ניתנו בענייננו, מה שמצדיק את ההבחנה בינם לבין המקרה דנא. שנית, הסדר הפיצוי נועד לפצות בגין מבני מגורים שהיו בשטח בשנת 1961, ואילו מבנה המגורים של משפחת המבקשים "היה לכל הדעות בחלקה 30", כאשר בחלקה 29 היה רק "מבנה קטן ביותר של שירותים". בנסיבות אלה, "הרי שלא סביר לפסוק פיצוי בסך של 3 מיליון ₪ בשל החזקת מבנה שירותים של כ- 12 מ"ר בשנת 1961 בחלקה 29". שלישית, "מדובר במי שהיו בעלים של קרקע בחלקה מסוימת, ושלא כדין וללא כל הרשאה, פשוט בנו בחלקה ובתחום שלא היה שלהם. אין הצדקה לפעילות כזו ואין מקום לפיצוי על כך. המקרה וההסדר של גבעת עמל והפיצוי שהמדינה הסכימה לתת לאותם מפונים, למרות שלא כולם יכלו להוכיח את זכותם והיותם מפונים מכורח המלחמה, היה מקרה חריג ומיוחד, אך אין להחילו על פלישה פשוטה של מי שהיה בעלים של חלקה מסוימת ופלש לחלקות של אחרים שלא כדין" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). לא מצאתי בטענותיהם של המבקשים מענה לקביעות אלה, ומשכך, לא מצאתי מקום להתערב בהן.

5.סיכומם של דברים: אין הצדקה להתערבות ב'גלגול שלישי' בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בקשת הרשות לערער נדחית אפוא בזאת. ממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.