רע"א 7178-22 רע"א 7178-22

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 6.9.2022, שניתן במאוחד בע"א 68799-10-21, ע"א 65757-10-21, ע"א 58837-12-21 וע"א 68088-10-21 (השופטות ע' רביד ו-ס' יעקבי, והשופט נ' שילה). בפסק הדין, נדחה ערעור המבקשים, והתקבל ערעור המשיבים, על פסק הדין של בית משפט השלום בתל-אביב יפו, מיום 4.7.2021, בת"א 72756-01-18 (השופט ע' יריב).

למקרא פסק הדין של בית משפט השלום ופסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, אף בלא צורך בתשובה מאת המשיבים. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; גם אין חשש שמא נגרם עיוות דין. מדובר בבקשת רשות ערעור שניה, המוגשת על אותו פסק דין של בית המשפט המחוזי. הבקשה הקודמת – נדחתה, בהחלטתי מיום 24.10.2022 (רע"א 6932/22). המבקשים טוענים כי הם מודעים להחלטה זו, אך לשיטתם, נימוקיהם שונים מאלה של המבקשים בהליך הקודם, ומצדיקים התערבות של ערכאת הערעור ב'גלגול שלישי'. דא עקא, עיון בבקשה מלמד, כי רובן המכריע של טענות המבקשים, ודאי המרכזיות שבהן, הועלו גם הועלו במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה ברע"א 6932/22.

הטענה היחידה שטרם עלתה, ושלא ניתן לה מענה מפורש בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, או בהחלטה מיום 24.10.2022, היא שלפי סעיף 46 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), רשאי כל אחד מהשותפים, במקרה של הקמת מחוברים שלא כדין, לדרוש פירוק שיתוף, ולחלופין, לדרוש את סילוק המחוברים, בהתאם לפרק ד' לחוק המקרקעין. משכך, ומשהוגשה על-ידי המשיבים תביעה לפירוק שיתוף, טוענים המבקשים, כי "לא היה מקום להורות על סילוק המבנה [...] בהתאם להוראות פרק ד', שכן ניתן להחיל את הוראות פרק ד' רק במקרה שלא נדרש פירוק שיתוף". טענה זו – אין בידי לקבל. אמנם, סעיף 46 לחוק המקרקעין, קובע כי הוראות פרק ד' לחוק יחולו אם "לא נדרש פירוק השיתוף". דא עקא, התביעה לפירוק השיתוף, הוגשה לאחר מתן פסק הדין של בית משפט השלום, שהורה על סילוק המבנים. יתרה מזאת, הבקשה התבססה על סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, הקובע כי "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף", והעילה לפירוק השיתוף המבוקש, לא היתה הקמת המחוברים שלא כדין. אכן, אילו היתה מוגשת הבקשה לפירוק השיתוף טרם הוכרעה הבקשה לסילוק המבנים, ובהתבסס על עילה של הקמת המחוברים שלא כדין, לפי סעיף 46 לחוק המקרקעין, לא היה מקום להעתר לדרישת המשיבים לסילוק המבנים. אולם, כאמור, אין זה המצב בענייננו. ברי, כי אין בבקשה לפירוק שיתוף, שאינה מתבססת על טענה להקמת מחוברים שלא כדין, כדי לשלול דרישה שכבר התקבלה לסילוק המחוברים, לפי סעיף 46 לחוק המקרקעין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.