רע"א 6948/07 אברהם וקנין נ. רשות הפיתוח ע'י חב' עמידר בע''מ

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופטת י' שטופמן ) מיום 12.7.2007, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטות ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו מימים 11.11.2002, 15.10.2006 ו – 16.10.2006 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-49130-87-4. בגדרן של החלטות אלו נדחתה טענת "פרעתי" שהעלה המבקש.

להלן בתמצית העובדות הצריכות לעניין, כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש הינו מי אשר פלש בתחילת שנות השמונים לבניין מגורים ביפו, אשר בבעלות המשיבה. ביום 10.3.1985 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, לפיו

המבקש ישלם למשיבה דמי שימוש מוסכמים לתקופה שתחילתה ביום 1.1.1981 וסיומה ביום 31.3.1982 ודמי שימוש ראויים בגין התקופה שתחילתה ביום 1.4.1982 וסיומה ביום 31.8.1985. עוד נקבע כי בהתייחס לתקופה שתחילתה ביום 1.4.1984 וסיומה ביום 31.3.1987, ייכרת בין הצדדים הסכם שכירות בתנאים המקובלים אצל המשיבה, זאת לא יאוחר מיום 31.5.1985. לבסוף, נקבע כי המשיבה תבדוק את טענות המבקש לעניין שיפוצו את הדירה וכי עלות השיפוץ תנוכה מסך החובות בהן חב המבקש למשיבה.

בשנת 1997, הגישה המשיבה את פסק הדין לביצוע וביקשה את סילוק ידו של המבקש מן הדירה. המבקש מצידו העלה טענת "פרעתי".

בהחלטתה מיום 16.8.1998, קבעה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת א' עפרון) כי המשיבה לא מילאה אחר פסק הדין המוסכם, באשר לא ערכה חוזה שכירות לחתימת המבקש. עוד נקבע כי פסק הדין שותק לעניין התקופה שתחילתה אחרי יום ה – 31.3.1987. לאור האמור, הורתה כבוד הרשמת א' עפרון על ביטול צו הפינוי שהוצא כנגד המבקש. בנוסף, נקבע כי המשיבה תעריך את עלות השיפוצים שערך המבקש והצדדים ידונו במשותף בגובה סך התשלומים בהם חב המבקש למשיבה, תוך קיזוז עלות השיפוצים שערך המבקש בדירה וסכום התשלומים ששילם בעבר. בהתאם להחלטה זו, הוגשה ביום 8.9.1999 חוות דעת השמאי מר מיכאל בן דוד, אשר מונה בהסכמת הצדדים לשם הערכת עלות השיפוצים שביצע המבקש בדירה.

אחר דברים אלו, הורתה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת כ' לוי) על סגירת התיק בנימוק כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"א 2432/00), בו הורה בית המשפט (כבוד השופטת ר' לבהר – שרון) על החזרת התיק לידי ראש ההוצאה לפועל, לצורך השלמת החלטתה מיום 16.8.1998 תוך בחינת חוות דעת השמאי המוסכם.

ביום 11.11.2002, דחתה ראש ההוצאה לפועל את טענת ה"פרעתי" שהעלה המבקש. עוד קיבלה ראש ההוצאה לפועל את תחשיב המשיבה לעניין שיעור דמי השימוש שעל המבקש היה לשלם למשיבה. לבסוף, קבעה ראש ההוצאה לפועל כי בחישוב עלות השיפוצים שערך המבקש בדירה יש להתחשב אך בשיפוצים שנעשו באופן סביר. זאת באשר אין המבקש דייר מוגן, אלא מי אשר פלש לדירת המשיבה.

בעקבות החלטה זו , הגיש המבקש שתי בקשות לראש ההוצאה לפועל:

הראשונה, בקשה מיום 4.12.2002 לביטול החלטה ולעיון מחדש בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002. זאת אחר שטען כי ההחלטה ניתנה מבלי שניתנה לו שהות מספקת להגיב לתחשיב המשיבה. השנייה , בקשה מיום 18.2.2003 לביטול סעיפים בהחלטה שנתקבלו במעמד צד אחד. זאת אחר שטען כי ראש ההוצאה לפועל הוטעתה על ידי תחשיב המשיבה לחשוב כי סכום דמי השכירות שסוכמו בהסכם הפשרה ננקב בשקלים חדשים, בעוד שבפועל הועמד הוא על שקלים ישנים. כן טען המבקש כי טעתה ראש ההוצאה לפועל כאשר, בניגוד להוראת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו,

נמנעה מלפסוק את הוצאות ערעור המבקש בע"א 2432/00.

לא זאת אף זאת, ביום 15.4.2003 הגיש המבקש ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"א 1788/03).

ביום 29.9.2003, דחתה ראש ההוצאה לפועל את בקשות המבקש מן הטעם שאחר שהוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, מנועה היא מליתן כל החלטה אופרטיבית בתיק.

ביום 3.11.2004 דחה רשם בית המשפט המחוזי (כבוד הרשם (כתוארו אז) א' שילה ) את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ע"א 1788/03, בהעדר כל נימוק ראוי לאיחור בהגשתו. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה אף הוא ביום 3.7.2005. משכך, ביום 26.6.2006 נדחה ערעורו של המבקש בע"א 1788/03.

אחר דחיית ערעורו, הגיש המבקש שתי בקשות נוספות לראש ההוצאה לפועל. הראשונה, בקשה מיום 5.10.2006, לעיון מחדש בבקשה לביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002. זאת בהסתמכו על סמכות ראש ההוצאה לפועל לתקן פגמים בהליך מכוח תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם –

1979 (להלן: התקנות). השנייה, בקשה מיום 15.10.2006, שעניינה בקשה לעיון מחדש בבקשה להקצבת הוצאות ע"א 2432/00 ותיקון טעות קולמוס בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002. במסגרת בקשה זו שב המבקש על טענותיו, לפיהן כבוד ראש ההוצאה לפועל הוטעתה על ידי המשיבה ביחס לגובה דמי השימוש אשר נקבעו בהסכם הפשרה. כן טען המבקש כי היה על ראש ההוצאה לפועל לפסוק את הוצאותיו, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בע"א 2432/00.

בתאריך 15.10.2006 הורתה כבוד הרשמת כ' לוי על העברת הבקשות לידי כבוד הרשמת א' עפרון, אשר נתנה את ההחלטה.

בתאריך 16.10.2006, דחתה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת כ' לוי) את הבקשות, בקובעה כי כבוד הרשמת א' עפרון אינה מטפלת יותר בתיקי הוצאה לפועל, וכי היא אינה מהווה ערכאת ערעור על החלטות כבוד הרשמת עפרון.

על שלוש החלטות ראש ההוצאה לפועל (מהימים 11.11.2002, 15.10.2006 ו -16.10.2006) הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"א 3404/06), הוא הערעור נשוא הבקשה שלפניי.

ביום 12.7.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) את הערעור מחמת קיומו של השתק עילה שקם עם דחיית ע"א 1788/03 שהגיש המבקש. אף לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי אין טענותיו של המבקש מקימות עילה להתערבות ערכאת הערעור. עם זאת, הורה בית המשפט על החזרת התיק לידי ראש ההוצאה לפועל על מנת שתבחן את הצורך לעשות שימוש בסמכותה מכוח תקנה 126א לתקנות; זאת בהתייחס לשתי סוגיות: הראשונה, מהו שיעור הסכום הנכון הנקוב בפסק הדין המוסכם (האם נקוב הוא בשקלים חדשים או ישנים), סוגיה אשר לא הוכרעה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002 באשר לא הועלתה כסוגיה במחלוקת בין הצדדים. השניה, טענת המבקש לפיה לא נפסקו הוצאותיו על פי החלטת בית המשפט המחוזי בע"א 2432/00; זאת באשר לא ניתן לבחון האם המ דובר בסוגיה מהותית אשר נבחנה והוכרעה בערעוריו של המבקש, לאור עומס ההליכים וריבוי הבקשות בתיק ההוצאה לפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

להשלמת התמונה אציין, כי מתגובת המשיבה עולה כי תיק ההוצאה לפועל הנדון ממשיך להתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב – יפו. בנוסף, מאמציה של המשיבה לכרות עם המבקש חוזה שכירות בנכס (בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 1.7.2007) עלו בתוהו עקב סירוב המבקש לשתף פעולה עימה.

בגדרה של הבקשה לפניי מעלה המבקש טענות, אשר לדידו מהוות טענות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית המצדיקות מתן רשות לערעור שני. עוד שב המבקש על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי לפגמים שנפלו בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002, שעניינם בתמצית הסתמכות ראש ההוצאה לפועל על הטעיות מטעם המשיבה. לבסוף, טוען המבקש לפגמים אשר נפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

מנגד טוענת המשיבה כי אין עניינו של המבקש נמנה על המקרים בהם נקבע כי יש ליתן רשות לערעור שני. לגישתה, המבקש זכה ליומו בבית המשפט וניסיונותיו הרבים להביא לביטולה של ההחלטה מיום 11.11.2002 נדחו פעם אחר פעם. המשיבה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לדידה מנומק ומבוסס כדבעי. לגישתה, טענותיו של המבקש לעניין הטעיית ראש ההוצאה לפועל אין להן על מה לסמוך ואין מקומן להתברר במסגרת בקשה זו. לגישת המשיבה, טענותיו של המבקש כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי נוגעות ברובן לעניינים עובדתיים או פרוצדוראליים ובחלקן סתומות.

אחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, חרף טענות המבקש, אין בקשת רשות הערעור מגלה כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, יוער כי דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין. ראשית, לעניין החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002, הרי משנדחה ביום 26.6.2006 הערעור שהגיש המבקש על החלטה זו (ע"א 1788/03) מחמת איחור בהגשתו, הפכה ההחלטה חלוטה. משכך, בדין דחה בית המשפט המחוזי את הערעור ככל שהוא נוגע להחלטה זו.

שנית, לעניין החלטות ראש ההוצאה לפועל מיום 15.10.2006 ו – 16.10.2006, המ דובר , כאמור, בהחלטות שעניינן דחיית בקשות לביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002 עקב טענות לפגמים שנפלו בה. בפני בית המשפט המחוזי עמדו כלל הראיות וכלל טענות המבקש לעניין פגמים בהליך. אף על פי כן, סבר בית המשפט המחוזי כי טענותיו אלו של המבקש אין להן על מה לסמוך. איני מוצא כי נפל בהחלטתו זו של בית המשפט המחוזי פגם המצדיק התערבות ערכאת הערעור בו.

לא זאת אף זאת. סוגיית שיעור הסכום הנכון בפסק הדין המוסכם (האם נקוב הוא בשקלים חדשים או ישנים) וסוגיית פסיקת הוצאות ע"א 2432/00 הוחזרו בהוראת בית המשפט המחוזי לפתחה של ראש ההוצאה לפועל, על מנת שתבחן את הצורך לעשות שימוש בסמכותה לתקן פגמים בהליך מכוח תקנה 126א לתקנות. כפי שעולה מתגובת המשיבה, תיק ההוצאה לפועל הנדון אכן ממשיך להתנהל בפני ראש ההוצאה לפועל והעובדה כי טרם נחתם חוזה שכירות בין הצדדים מקורה בהתנהגות המבקש עצמו, אשר מסרב לשתף פעולה עם המשיבה. אף מטעמים אלו סבורני כי דין הבקשה לדחייה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 5,000 ש"ח.