רע"א 6954/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. עזבון המנוחה זינו טל

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ע' גרשון ו י' וילנר ), שבו נקבע כי האירוע שבו נפגעה טל זינו ז"ל (להלן: המנוחה ) – הוא תאונת דרכים.

המשיב 4 (להלן: שיבלי ) הגיע לכפר תבור, במהלך יום הכיפורים, כשהוא נוהג בפראות בטרקטורון, וזורע פחד ומהומה בקרב קהל אנשים שנמצא בסביבות בית כנסת. שניים מתושבי המקום (להלן: לוי וסינדר ) ניסו לסמן לשיבלי לעצור את נסיעתו המסוכנת על-ידי כך שנעמדו במרכז הכביש כשידיהם פרושות לצדדים. אלא ששיבלי לא האט, ואף הגביר את מהירות נסיעתו, כשנסע לכיוון לוי. לאחר מכן, שיבלי אף כיוון את הטרקטורון לעברו של סינדר, תוך סטייה מכיוון הנסיעה הקודם. לוי וסינדר הצליחו למלט עצמם מפגיעת הטרקטורון, ושיבלי המשיך בנסיעתו אל תוך קהל האנשים שהתרכז בסביבות בית הכנסת. מרביתם הצליחו להימלט לעבר המדרכה, אולם המנוחה, שחצתה אותה עת את מעבר החצייה על אופניה, לא הצליחה למלט עצמה מבעוד מועד, נפגעה מן הטרקטורון ונפטרה מפצעיה זמן קצר לאחר מכן.

2.

שיבלי נהג בטרקטורון ללא רישיון נהיגה תקף, ועל-כן הופנתה תביעת העיזבון (המשיבים 3-1, ולהלן ביחד: המשיבים ) נגד קרנית. כן הוגשה תביעה חלופית, בעילה נזיקית, נגד נתבעים נוספים. המחלוקת העיקרית שבין המשיבים לבין קרנית – שהיא המבקשת – נוגעת לשאלה אם התאונה היא "תאונה מכוונת", שאז לא יראוה כ"תאונת דרכים" לפי הוראת סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). הצדדים הסכימו כי ההכרעה בשאלה זו תינתן על בסיס החומר שנצבר בהליך הפלילי נגד שיבלי. במסגרת הליך זה הורשע שיבלי בעבירות של הריגה,

ניסיון לגרימת חבלה מחמירה וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה.

בית משפט השלום (כבוד השופט א' רקם ) קבע כי שיבלי ביקש לפגוע בקהל האנשים ששהה סמוך לבית הכנסת, ובכלל זה גם בכל אחד מן הפרטים שהרכיבו קהל זה, ומכאן שאין המדובר בתאונת דרכים.

3.

המשיבים ערערו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וערעורם התקבל, בדעת רוב (כבוד השופטים י' וילנר

ו י' גריל ) וכנגד דעתו החולקת של כבוד השופט ע' גרשון . בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שכוונתו של שיבלי הייתה לפגוע בקהל בכללותו, להבדיל מהפחדתו והתגרות בו, ולכל היותר התכוון שיבלי לפגוע בלוי ובסינדר ספציפית. קביעה זו התבססה, כאמור, על התיק הפלילי. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבכתב האישום, כמו גם בסיכומי המאשימה, נעשתה הבחנה ברורה בין היסוד הנפשי שנלווה למעשיו של שיבלי ביחס ללוי ולסינדר, לבין היסוד הנפשי שנלווה למעשיו ביחס למנוחה. בעוד שביחס למקרה הראשון הוכחה כוונה, כך נקבע, הרי שביחס למקרה השני הוכחה מודעות בלבד. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי הכרעת הדין בעניינו של שיבלי לא חרגה מגדר המיוחס לו בכתב האישום, ועל-כן גם ממנה לא ניתן ללמוד על קיומה של כוונה לפגוע במנוחה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אילו הוכחה כוונתו של שיבלי לפגוע בקהל בכללותו, הרי שהיה מקום לייחס לו כוונה זו גם כלפי המנוחה; אלא שזאת, כך נקבע, לא הוכח.

כבוד השופט ע' גרשון סבר, בדעת מיעוט, כי המדובר בתאונה מכוונת, וזאת שכן לפי עמדתו, גם פגיעה בלתי מכוונת באדם אחד, אגב כוונה לפגוע באדם ספציפי אחר, תיחשב לתאונה מכוונת. כן נקבע בדעת המיעוט, כי עולה מן העובדות שהוכחו בהליך הפלילי כי לשיבלי הייתה כוונה לפגוע בקהל בכללותו.

4.

כיום מבקשת קרנית לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. להשקפתה, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתיישב עם ההלכות שנפסקו בבית משפט זה ביחס לתאונה המכוונת. ביתר פירוט, טוענת קרנית כי ברע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם (טרם פורסם, 4.4.2007) נקבע כי די בכוונה לפגוע באדם בלתי מסוים מתוך ציבור אנשים כדי להוכיח כי התאונה מכוונת; ולעמדתה של קרנית, שיבלי התכוון לפגוע בציבור שהתקהל סביב בית הכנסת, ולאו דווקא בלוי ובסינדר באופן ספציפי. עוד מציינת קרנית כי ברע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (טרם פורסם, 21.9.2009) נקבע כי נטל ההוכחה הנדרש להוכחת הכוונה אינו חריג, ודי בהוכחה לפי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות.

5.

המשיבים מצידם אינם חולקים על ההלכות כפי שנקבעו בעניין עסאם ובעניין בלבן , אלא שלעמדתם אין כל סתירה בין הלכות אלה לבין פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים מדגישים כי בענייננו קבעה דעת הרוב שלא התקיימה אצל שיבלי כוונה, במובנה החפצי, לפגוע בקהל בלתי מסוים, כי אם בלוי ובסינדר בלבד. גם העבירות שבהן הורשע שיבלי, המצריכות יסוד של כוונה, נגעו לניסיון לפגוע בלוי ובסינדר ולא לפגיעה במנוחה, שלגביה הורשע שיבלי בהריגה בלבד – כך טוענים המשיבים.

המועצה המקומית כפר תבור (היא המשיבה 6), שנתבעה כאמור בעילה חלופית, סבורה אף היא כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לא סוטה מהלכות קודמות, שכן ביסוד אלה עמדה תשתית עובדתית שונה מזו שבענייננו. גם המדינה (היא המשיבה 7), שנתבעה בעילה חלופית, מתנגדת למתן רשות ערעור מאותם טעמים.

6.

דין הבקשה להידחות. אכן, בעניין עסאם נקבע כי "העובדה ש[הנהג], כנראה, ביקש לפגוע במתקהלים באופן כללי ולאו דווקא [בנפגעים] בנבדל מהאחרים, אין בה כדי לשלול את תחולת החזקה הממעטת" (וראו לעניין זה גם יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 85 (מהדורה שלישית, 2005); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 336 (מהדורה רביעית, 2012)). למעשה, המחלוקת שבין הצדדים אינה נוגעת להגדרת העיקרון, אלא לשאלה אם מבחינה עובדתית התקיימה אצל שיבלי כוונה, כמובנה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לפגוע בציבור שהתקהל סביב בית הכנסת או שמא כוונתו הייתה, לכל היותר, לפגוע בלוי ובסינדר באופן ספציפי. מסקנתו של בית המחוזי, כאמור, הייתה כי כוונה כזאת לא הוכחה. בהתאם להסדר הדיוני שבין הצדדים, ביסס בית המשפט מסקנה זו על כתב האישום ועל הכרעת הדין – שבמסגרתם הפרידה המדינה בין האירועים שבהם ניסה שיבלי לפגוע בלוי ובסינדר ובין האירוע שבו פגע לבסוף במנוחה. ההתייחסות ליסוד הנפשי של שיבלי בכל אחד מן האירועים אף היא הייתה נבדלת. התייחסות נבדלת זו מעוגנת גם בכך ששיבלי האיץ לכיוונו של לוי, ושינה את כיוון נסיעתו אל עבר סינדר, בעוד שביחס למנוחה לא הוכח כי שיבלי שינה מאופן נסיעתו. עובדות מקרה זה אף נבדלות מן העובדות ששימשו בסיס להכרעה בעניין עסאם , שם קדם לפגיעה עימות בין הנהג לבין הציבור שבו ביקש לפגוע, והנהג פנה פניית פרסה וכיוון עצמו אל עבר אותו ציבור. משכך, לא מצאתי כי מקרה זה הוא מן המקרים החריגים שבהם תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ובמיוחד שהמדובר בערעור ב"גלגול שלישי". בדומה, לא קיימת בפסק-הדין כל אינדיקציה לכך שבית המשפט הפעיל רף הוכחה גבוה מן הרגיל, ומכאן שאף לא מתקיימת הסתירה שלה טענה המבקשת, בין פסק-הדין בענייננו לבין הכללים שנקבעו בעניין בלבן בהקשר זה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר-טרחת עו"ד המשיבים 3-1 בסכום של 5,000 ש"ח ובשכר-טרחת עו"ד המשיבה 6 והמשיבה 7 בסכום של 5,000 ש"ח כל אחת.