רע"א 9108/11 יוסף ברששת נ. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק ) בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט מ' שנהב ).

2.

בליל ה-28.9.2006 נהג המבקש ברכבו ואסף במהלך הדרך נוסע מזדמן (טרמפיסט). בשלב מסוים השתלט הנוסע על הרכב תוך שהוא דוחק את המבקש ממושב הנהג. בנסיון למנוע את ההשתלטות, נאחז המבקש בדלת הרכב כשפלג גופו העליון מחוץ לרכב. או אז, לחץ הנוסע בעוצמה על דוושת הגז והמבקש נפל לקרקע ונחבל בכל חלקי גופו, כשהנוסע ממשיך בנסיעה ונמלט עם הרכב. בגין נזקיו הגופניים הגיש המבקש תביעה לפיצויים נגד המשיבות – קרנית ומבטחת הרכב, בה טען כי האירוע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן – חוק הפיצויים ). יצוין כי המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה, שכן המבקש נפגע בעת נסיעה ממקום עבודתו.

3.

הדיון בבית משפט השלום נסב סביב תחולת החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, לפיה " לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי ".

בית משפט השלום פסק כי האירוע מהווה "תאונת דרכים". את המושג "כוונה" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, כך קבע בית המשפט, יש לפרש בצמצום רב. על הטוען לתחולת החזקה הממעטת להוכיח כוונה ספציפית וברורה מצד המשתמש ברכב לפגוע בגופו או ברכושו של הניזוק. עוד נקבע כי במקרה דנן, העובדה כי הנוסע נמלט עם הרכב מבלי לפגוע באמצעותו במבקש מצביעה בעיקרה על רצון הנוסע לעשות ברכב שימוש תעבורתי, ולא הוכחה כוונה ספציפית לפגוע בגופו של המבקש או ברכושו. לפיכך פסק בית המשפט כי חוק הפיצויים חל על האירוע. בית המשפט הוסיף וקבע כי פוליסת הביטוח שהוציאה המשיבה 2 למבקש אינה חלה על האירוע, והטיל על קרנית לפצות את המבקש בשיעורים שקבע.

4.

על קביעותיו של בית המשפט השלום, הן לעניין העובדות, הן לעניין ההכרעה כי האירוע מהווה "תאונת דרכים", ערערה קרנית לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את טענות קרנית בכל הנוגע לתשתית העובדתית, והתיר על כנן את קביעותיה של ערכאת הדיון. על אף זאת, קיבל בית המשפט את הערעור על עצם ההכרעה המשפטית, וקבע כי האירוע הנדון אינו מהווה "תאונת דרכים". דרישת הכוונה, קבע בית המשפט, מתקיימת גם כאשר הפגיעה באדם הינה אמצעי להשגת מטרה אחרת. במקרה דנן היה אמנם מניעו הסופי של הטרמפיסט גניבת הרכב, אולם כדי לקדמו היה עליו לפגוע במבקש, וזאת עשה בכוונה ברורה. עוד נקבע כי דחיקת המבקש אל מחוץ לרכב והמשך הנסיעה עד אשר שמט המבקש את אחיזתו בדלת, הם שגרמו לו לנזק באופן ישיר. מכאן, קבע בית המשפט, אף לא קם הסייג לחזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, לפיו לא תחול החזקה הממעטת מקום בו נגרם הנזק מהשפעת המעשה המכוון על השימוש ברכב המנועי. התוצאה היא, סיכם בית המשפט, שחוק הפיצויים אינו חל בענייננו, והמבקש אינו זכאי לפיצוי מידי המשיבות.

5.

בבקשה שלפני טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי האירוע אינו מהווה "תאונת דרכים". לטענתו, יש לתת ליסוד הכוונה שבחוק הפיצויים פירוש צר. על הטוען לתחולת החזקה הממעטת, ממשיך המבקש, להוכיח כוונה ספציפית וברורה של הנוסע לפגוע בגופו או ברכושו של הניזוק. כוונה זו לא הוכחה בעניינו, ואף לא ניתן להסיקה מעובדות המקרה, לא כל שכן כאשר זהות הנוסע נותרה עלומה ולא ניתן לחקור אותו. עוד טוען המבקש כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על תשתית עובדתית שגויה, הסוטה שלא לצורך מזו שקבע בית משפט השלום. עניינו, כך נטען, נבדל ממקרים אחרים בהם נגרם הנזק כתוצאה מאלימות ישירה שהופעלה נגד הנפגע, ושלגביהם נפסק כי לא מדובר ב"תאונת דרכים". מכאן, מסכם המבקש, לא קמה תחולה לחזקה הממעטת, ויש לראות במאורע כ"תאונת דרכים".

לחילופין, ממשיך המבקש, אפילו אם הוכח יסוד הכוונה, הרי שבענייננו מתקיים הכלל המסייג את החזקה הממעטת, שכן הנזק הוא תוצאה של השפעת המעשה – גניבת הרכב – על השימוש ברכב. עוד טוען המבקש כי בקביעת בית המשפט כי חוק הפיצויים אינו חל על האירוע, לא ניתן משקל ראוי לעובדה כי המבקש הוא נפגע תם לב, ואף לא ניתן משקל לתכליתו הסוציאלית של החוק, שעיקרה הבטחת הפיצוי בדרך של פיזור הנזק. לבסוף טוען המבקש כי הנסיבות הספציפיות במקרה שלפנינו טרם זכו להתייחסות בפסיקה, ועל כן הן מצדיקות בירור משפטי נוסף בדרך של דיון ב"גלגול שלישי".

המשיבות, מצידן, סומכת ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המיישם נכונה, לטעמן, את הלכותיו של בית המשפט העליון בעניין "תאונה מכוונת". עוד סבורות המשיבות כי בקשת רשות הערעור אינה מגלה עילה לדיון ב"גלגול שלישי".

6.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. לא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את העובדות שנקבעו בערכאת הדיון ויישם את הכללים המנחים לבחינת תחולתה של החזקה הממעטת הנוגעת ל"תאונה מכוונת". (ראו

רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (טרם פורסם, 21.9.2009) (להלן – פרשת בלבן ) ; רע"א 6284/10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אליצור (טרם פורסם, 27.12.2010)). המסכת העובדתית שנקבעה בבית משפט השלום מלמדת כי אחיזתו של המבקש בדלת הרכב נשמטה שעה שלחץ נוטל הרכב בעוצמה על דוושת הגז והחל לנסוע במהירות. עקב זאת, כך קבעו הערכאות דלמטה, נפל המבקש על הקרקע בעוצמה ונחבל בכל חלקי גופו. המסקנה המתבקשת מכך היא שנוטל הרכב ביקש להפיל את המבקש מהרכב, והעובדה כי המבקש נפגע מעצם הנפילה, ולא מהרכב, אינה מעלה ואינה מורידה. רצונו של הנוסע להפיל את המבקש כדי לאפשר את נטילת הרכב כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו (ראו פרשת בלבן , סעיף 6 לפסק הדין). ככלל, דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, ואילו המניע העומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת – אין לו חשיבות (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים 338 (מהדורה רביעית, 2012)). בענייננו, המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הנוסע היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הנוסע לפגוע במבקש, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות. בנסיבות אלו קמה החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ויש לראות במאורע כ"תאונה מכוונת".

7.

אשר לכלל המסייג את החזקה הממעטת, לפיו לא תחול החזקה מקום בו "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי", הרי שאין הוא מתקיים במקרה שלפנינו. "המעשה", בענייננו, הוא לחיצת הנוסע על דוושת הגז ונהיגה במהירות גבוהה. פעולות אלה הן עצמן שגרמו במישרין לנפילת המבקש ולנזק שנגרם לו, ולא ניתן לראות בתוצאה זו כאילו נבעה מ"השפעה" גרידא של מעשה גניבת הרכב על השימוש ברכב (ראו גם פרשת בלבן ( שם, סעיף 7 לפסק הדין)).

העולה מכל האמור לעיל הוא כי המאורע נושא תביעה זו אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

בשולי הדברים יצוין כי המבקש הגיש בקשה להוספת טענות נוספות בהתייחס לכתב התשובה מטעם המשיבות. לטענת המבקש, כתב התשובה נתמך בפסק הדין בעניין המנוחה טל זינו (רע"א 6954/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עזבון המנוחה טל זינו ז"ל (טרם פורסם, 1.2.2012)), שההחלטה בו ניתנה לאחר הגשת בקשת רשות הערעור בתיק שלפני. המבקש סבור כי פסק הדין האמור מחזק את טענתו שהמאורע בענייננו מהווה "תאונת דרכים". עם זאת, עיון בפסק הדין מעלה כי נסיבותיו שונות מנסיבות המקרה שלפנינו, ולא מצאתי כי יש בו כדי לתמוך באופן מהותי בטענות המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח .