רע"א 6284/10 קרנית קרן ליצוי נגעי תאונות דרכים נ. רבקה אליצור

1.

המשיבה נסעה במכוניתה בדרך לביתה, כשנהג ברכב סמוך סימן לה כי יש לה נקר בצמיג. המשיבה עצרה את רכבה בצד הכביש ויצאה ממנו, כשהרכב מונע, על מנת לבדוק את שלמות הצמיגים. אדם שעמד ליד מכונית אחרת (להלן: הגנב ), התקרב אל המשיבה וסימן לה שהבעיה בחזית הרכב. המשיבה ניגשה לחזית הרכב, וכשהגיעה לשם נכנס הגנב לרכבה והחל בנסיעה. המשיבה, שעמדה בחזית הרכב, הופלה על מכסה המנוע. גנב הרכב המשיך בנסיעה כשהמשיבה נמצאת על מכסה המנוע. אחרי כמה עשרות מטרים נפלה המשיבה ממכסה המנוע לימין הרכב על המדרכה ונפגעה. גנב הרכב המשיך בנסיעה. בית המשפט נדרש להכריע אם האירוע בו נפגעה המשיבה הוא "תאונת דרכים" כהגדרתו של מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ).

2.

החזקה הממעטת בהגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, שעניינה "תאונה מכוונת", קובעת כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

בית משפט השלום (כבוד השופט ד' פולוק ) קבע כי הוכח שהתאונה נשוא הדיון נגרמה כתוצאה ממעשה מכוון שתכליתו גרימת נזק לגופו או לרכושו של אדם. "במקרה דנן" – כך נקבע – "הגנב נסע למרחק של כמה עשרות מטרים כשהתובעת נמצאת על מכסה המנוע עד שהתובעת נפלה מהרכב. ברור לבית המשפט שהגנב התכוון בהמשך נסיעתו לגרום לתובעת שהייתה תלויה על מכסה המנוע ליפול מהרכב". בית המשפט נסמך לעניין זה על ההלכה שנפסקה ברע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי דרכים נ' בלבן (טרם פורסם, 21.2.09) (להלן: פרשת בלבן ). לאור האמור נקבע כי האירוע אינו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

3.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים צ' זילברטל, ר' יעקובי וא' רומנוב ) קיבל את ערעורה של המשיבה, תוך שהוא מאבחן את המקרה שלפניו מפרשת בלבן ומפרשה נוספת – רע"א 10907/08 עזבון רשיד נ' קרנית (טרם פורסם, 19.10.09. להלן: פרשת רשיד ). נקבע שאין מדובר ב"תאונה מכוונת", שכן המשיבה "עמדה במסלול נסיעתו של הרכב" ונפגעה כתוצאה מנסיעתו, בלא שהגנב התכוון לפגוע בה דווקא. "כאשר הנפגע אינו נאחז ברכב והפגיעה בו נגרמה רק כיוון שעמד במסלול נסיעתו של הרכב, כל שניתן לומר הוא שאצל הנהג התקיימה מודעות לאפשרות קרובה וודאית לגרימת התוצאה, אך לא מעבר לכך. מודעות זו אינה מספיקה. במקרה דנן, הסיטואציה אינה שונה ממצב בו היתה המערערת [המשיבה] נפגעת מרכב אחר, בו נהג אדם שביקש להסתלק מהמקום במהירות, ולכן נהג ברכב בדרך המסכנת בבירור אחרים. אם אדם נפגע עקב נהיגה שכזו, לא ייאמר שהמדובר בפגיעה מכוונת". עוד הודגש כי המשיבה לא ניסתה כלל לעכב את הרכב, אלא פשוט עמדה במסלול נסיעתו ונפגעה כתוצאה מנסיעתו. המדובר, כך נקבע, במצב בו הגנב נוהג ברכב בחוסר זהירות ובדרך מסוכנת על מנת למלט עצמו מהמקום ולא במצב בו יש לו עניין לפגוע דווקא באדם מסוים. על אף האמור הוחזר התיק לבית משפט השלום, על מנת שיקבע אם יש לראות במשיבה כמי שהשתמשה ברכבה בעת שנפגעה.

4.

המבקשת סבורה כי ערכאת הערעור פירשה את הלכת בלבן באופן מצומצם, עד כדי ריקונה מכל תוכן. לטענתה, המשיבה אמנם לא התכוונה לסכל את גניבת רכבה אלא עמדה בדרכו, ואולם לכוונת המשיבה אין כל חשיבות; הבחינה – כך נטען – צריכה להתמקד בכוונת הגנב הפוגע. במקרה דנן, הגנב הפיל את המשיבה על מכסה המנוע והמשיך בנסיעה כשהיא שרועה על המכסה עד לנפילתה מן הרכב, ובכך יש כדי ללמד על כוונתו לפגוע במשיבה. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כל נימוקיו. המשיבה מדגישה בתשובתה כי גנב הרכב לא נסע במהירות. לשיטתה, "נסיעה רגילה של עשרות מטרים ממקום העצירה, תוך כדי ניסיון להשתלב בתנועה בכביש מספר אחד בתוככי ירושלים כבמקרה דנא – איננה מוכיחה על כוונה לנער את המשיבה מן הרכב".

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שנתנה. דין הערעור להתקבל.

בפרשת בלבן הותוו הכללים המנחים לבחינת תחולתה של החזקה הממעטת הנוגעת ל"תאונה מכוונת". באותו עניין נקבע כי "השימוש ברכב יהיה 'ככלי לגרימת נזק' רק כאשר ישנו רצון 'חפצי' של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם. הסתפקות במבחן שנקבע בדין הפלילי – מודעות לאפשרות קרובה לוודאי לגרימת התוצאה – עלולה להביא לתוצאה של שלילת פיצוי גם במקרים שבהם הפגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור" ( שם , סעיף 4 לפסק הדין). עוד הובהר באותו עניין כי את הכוונה יש להוכיח על פי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות, וכי דרישת הכוונה מתקיימת "גם כאשר הפגיעה ב'אותו אדם' – הפגיעה המכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, שכן ככלל, אין להידרש לשאלת המניע שעומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת" ( שם , סעיף 5 לפסק הדין).

6.

בנסיבותיה של פרשת בלבן , הוכרע כי החזקה הממעטת חלה. באותו עניין דובר בגנב רכב, שביקש להימלט מבעל הרכב שנאחז ברכב בניסיון למנוע את גניבתו. נקבע כי הגנב נהג ברכב בפראות, תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, כל זאת בעת שבעל הרכב תלוי על הרכב מבחוץ. המסקנה המתבקשת מכך, כך נקבע, היא שהגנב ביקש להפיל את בעל הרכב, ורצונו להפילו – כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו. אמנם, המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה רצונו להימלט עם הרכב, אך בסופו של דבר – כך נקבע – רצה הגנב לפגוע בבעל הרכב, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות. באופן דומה, הוכרע בפרשת רשיד כי מדובר היה ב"תאונה מכוונת" .

באותו עניין

קפץ המנוח על החלון הקדמי של הרכב בו נהג המשיב 2, ונאחז בו מספר שניות, עד שנפל ונהרג מפגיעתו. נקבע כי קיומה של כוונה לפגוע במנוח עולה בבירור מתוך עובדות המקרה, שכן המשיב 2 הבחין במנוח כשהוא תלוי על הרכב אך בחר שלא לעצור את הרכב: "לא ניתן להפריד בין רצונו של המשיב 2 לברוח מן המקום תוך ניעורו של המנוח מן הרכב בו נתלה לבין רצונו להפיל את המנוח, ובוודאי שלא ניתן להפריד בין רצונו להפיל את המנוח לבין כוונתו לפגוע בו. אמנם, יתכן כי המשיב 2 רצה להפיל את המנוח – ובכך לפגוע בו – רק כאמצעי לשם קידום בריחתו מן המקום. אולם בכך אין ולא כלום" ( שם , בסעיף 4).

במקרה שלפנינו, אין חולק כי המשיבה לא ניסתה לעצור את גנב הרכב וממילא היא לא נתלתה על חזית הרכב מרצונה ולשם מטרה זו. ואולם, לכוונתה של המשיבה אין כל נפקות לצורך בחינת תחולתה של החזקה. בסיטואציה שנוצרה, נסע גנב הרכב כמה עשרות מטרים, כשהמשיבה שרועה על מכסה המנוע, תוך שניתן להניח – וכך גם קבעו הערכאות הקודמות – כי הבחין במשיבה. אין להתעלם גם מכך שגנב הרכב הוא שכיוון את המשיבה אל עבר חזית הרכב, לבדוק תקלה שארעה שם כביכול. נוכח האמור, לא בכדי טענה המבקשת: "מה לי נסיעה פראית בזיגזג כשאדם תלוי על חלון הרכב ומה לי נסיעה... לאורך עשרות מטרים כשאדם שרוע ונאחז בציפורניו במכסה המנוע – זו גם זו כוונתן אחת היא 'להיפטר' מאותו אדם הנאחז ברכב, על מנת שלא יפריע להשלמת מעשה הגניבה". אכן, בדומה למקרים שנדונו בפרשות בלבן ורשיד , אף

בפרשה זו,

קיומה של כוונה מצד הגנב לגרום נזק גופני למשיבה, היא מסקנה ברורה ומסתברת ממעשיו.

אשר על כן, הערעור מתקבל. המשיבה תשא בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח.