רע"א 10907/08 עזבון המנוח רשיד סאמי נ. קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכי

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' וסרקרוג, י' כהן ור' שפירא), שדחה את ערעורם של המבקשים וקבע כי האירוע נשוא הערעור הוא "תאונה מכוונת" ועל כן איננו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ).

המשיב 2 נהג ברכב כשלצידו ישב בן-דודו. אחד מן השניים יזם פגישה עם המנוח, במטרה לרכוש ממנו סמים. המשיב 2 עצר את הרכב ליד המנוח, ואז התבצעה עסקת הסמים. מייד לאחר מכן החל המשיב 2 לנסוע על-מנת להימלט מן המקום. המנוח הבחין כי שטר הכסף שקיבל מאת המשיב 2 או בן-דודו היה שטר מזויף וניסה לעצור את הרכב על-ידי כך שקפץ על החלון הקדמי של הרכב ונאחז בו. לאחר מספר שניות שיחרר המנוח את אחיזתו ונפל. המנוח נפטר כתוצאה מפגיעתו.

2.

המבקשים – עזבונו של המנוח ותלוייו – הגישו תביעה נגד המשיבים בבית משפט השלום. המשיב 2 נהג ברכב בעת שהיה פסול מלנהוג ונעדר כיסוי ביטוחי, ועל-כן הופנתה תביעתם של המבקשים גם כנגד המשיבה 1 (קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים). בית משפט השלום קבע, על סמך עדויות המשיב 2, בן-דודו ועד ראייה נוסף, כי המשיב 2 האיץ את נסיעת הרכב בידעו כי המנוח תלוי מחוץ לרכב, במטרה להפיל את המנוח. לפי "הנחת הכוונה", שגובשה במסגרת הדין הפלילי, קבע בית המשפט כי הוכח שהמשיב 2 התכוון לפגוע במנוח. משכך, קבע בית המשפט, מתקיימת החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, והאירוע איננו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. המבקשים ערערו על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי, שכאמור, דחה את ערעורם. בית המשפט המחוזי קבע כי הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט השלום וחזר על מסקנתו של בית משפט השלום. כנגד פסק-דין זה מופנית הבקשה שלפני.

3.

המבקשים טוענים כי נפלה טעות עובדתית קשה בפסק-דינו של בית משפט השלום, אשר לא קיבל את גרסת המשיב 2 כי נסע לכל היותר 15 מטרים לפני נפילת המנוח. המבקשים טוענים כי יש לקבל גרסה זו וכי אם תתקבל, הרי שמתחייב מכך כי לאור זמן התגובה הרגיל של אדם, לא יכול היה המשיב 2 להספיק להאט את נסיעתו בטרם נפל המנוח. לטענת המשיבים, מטרתו של המשיב 2 הייתה לברוח מן המקום, ולא הייתה לו כל כוונה לפגוע במנוח. על כוונתו של המשיב 2 לברוח מן המקום, כך לטענתם, ניתן ללמוד גם מן הנסיבות שקדמו לתאונה, ומכך שלא הייתה היכרות קודמת בין המנוח לבין המשיב 2. עוד טוענים המשיבים כי לא נתקיים היסוד השני של החזקה הממעטת – כי "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". על-פי תפיסתם, יסוד זה לא מתקיים כיוון שהמנוח לא נפגע מהרכב אלא כתוצאה מהשימוש ברכב והנסיעה בו.

המשיבה 1 טוענת כי הבקשה אינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה דיון "בגלגול שלישי" וכי נימוקי הערעור נוגעים לקביעות עובדתיות של בית משפט השלום. לגופו של עניין טוענת המשיבה 1 כי בית משפט השלום השתית את מסקנתו הסופית על מכלול הראיות שהובאו בפניו, ומרחק הנסיעה לא היווה שיקול משמעותי. המשיבה 1 טוענת כי הנזק נגרם למנוח על-ידי המעשה המכוון עצמו – נסיעה בתאוצה מתגברת בעת שאדם תלוי על הרכב – ועל כן מתקיימים כל תנאי החזקה הממעטת. המשיבה 1 מוסיפה כי לצורך הוכחת קיומה של כוונה ניתן היה גם להסתמך על הרשעתו של המשיב 2 בהריגה ועל הממצאים שנקבעו בהכרעת דינו.

4.

דין הבקשה להידחות. קיומה של כוונה לפגוע במנוח עולה בבירור מתוך עובדות המקרה, כפי שהן נקבעו על-ידי בית המשפט קמא. המשיב 2 הבחין במנוח כשהוא תלוי על הרכב ובחר שלא לעצור את הרכב. המשיב 2 אף ציין בעדותו כי הוא ראה את המנוח תלוי על הרכב, והמשיך לנסוע כיוון שהתבייש להיראות במחיצת המנוח. מאוחר יותר ציין המשיב 2 בעדותו כי כאשר נתלה המנוח על רכבו, הוא חשב "על לברוח מן המקום". בכך יש כדי לבסס כוונה לפגוע במנוח. לא ניתן להפריד בין רצונו של המשיב 2 לברוח מן המקום תוך ניעורו של המנוח מן הרכב בו נתלה לבין רצונו להפיל את המנוח, ובוודאי שלא ניתן להפריד בין רצונו להפיל את המנוח לבין כוונתו לפגוע בו. אמנם, ייתכן כי המשיב 2 רצה להפיל את המנוח – ובכך לפגוע בו – רק כאמצעי לשם קידום בריחתו מן המקום. אולם בכך אין ולא כלום. לאחרונה התייחס בית משפט זה לחזקה הממעטת בנסיבות דומות וקבע כי " הכוונה הנדרשת יכולה להיות גם משנית למטרה עיקרית אחרת", שכן אין כל חשיבות לשאלה מהו המניע העומד מאחורי הרצון לפגוע באחר (רע"א 1117/09 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (טרם פורסם, 21.9.2009)).

5.

ומכאן – לטענת המבקשים כי נפלה טעות קשה בקביעת הממצאים העובדתיים בעניינם. דומה כי אין צורך להכביר מילים על כך שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, בוודאי כך כשמ דובר

ב"גלגול שלישי". עוד אוסיף, כי גם בחינת טענתם של המבקשים לגופה מעלה כי הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא – כמו גם המסקנות שהסיק מהם – מבוססים היטב בחומר הראיות. המבקשים טוענים כי מבחינה "מתמטית-מדעית" לא ייתכן כי נוצרה אצל המשיב 2 כוונה לפגוע במנוח, שכן המנוח נפל מן הרכב כעבור כ-2 שניות, בעוד שזמן התגובה של אדם סביר אינו נופל מ-1.5 שניות. נתון זה, כי המנוח נפל כעבור 2 שניות, חושב על-ידי המבקשים לפי ההנחה שמרחק הנסיעה היה כ- 15 מטרים וכי מהירות הנסיעה הממוצעת הייתה כ- 25 קמ"ש . אולם הנחות אלה, כמו גם הטענה בדבר מהירות התגובה הרגילה, אינן מבוססות. בניגוד לטענת המבקשים, עדויות אחרות אינן תומכות בגרסת המשיב 2 לעניין מרחק הנסיעה, ועולה מהן כי האירוע נמשך "מספר שניות". משך זמן זה, קצר ככל שיהיה, יש בו כדי לאפשר לאדם להאט את מהירות נסיעתו, אף אם לא יצליח לבלום עד לעצירה מלאה. המשיב 2 לא עשה כל ניסיון כאמור, ויש בכך כדי להעיד על כוונתו.

גם בטענתם של המבקשים כי לא מתקיימים כל יסודות החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לא מצאתי ממש. כפי שטענה המשיבה 1, נסיעתו (תוך האצה) של המשיב 2, בעוד המנוח תלוי מחוץ לרכב, גרמה לפגיעה במנוח באופן ישיר, ולא בדרך של השפעתה על השימוש ברכב.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.