רע"א 6972/16 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. טאו תשואות בע"מ

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (פר"ק 36779-10-12, כבוד השופט א' ש' שילה ), אשר עניינה בקשה שהגיש בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) להפסקת תובענה למינוי כונס נכסים ולאכיפת שעבודים כנגד חברת טאו תשואות בע"מ (להלן: החברה ).

1.

ואלה העובדות הצריכות לעניין: החברה מצויה בהליכי פירוק, והבנק הגיש תובענה לאכיפת שעבודים ולמינוי כונס נכסים לחברה. בית המשפט המחוזי מינה מנהל מיוחד, שהוסמך לערוך חקירות לבירור נסיבות קריסת החברה, וכן מונתה כונסת נכסים לנכסי החברה ששועבדו בשעבוד ספציפי לבנק. כונסת הנכסים הצליחה לממש שעבודים בסכום כולל של כ-75 מיליון ש"ח, והצדדים הסכימו כי הדיון בתובענה לאכיפת השעבודים יידחה למועד שלאחר סיום החקירה מטעם המנהל המיוחד. עם סיום החקירה, המנהל המיוחד העלה טענות למעשי מרמה שעשתה בעלת השליטה של הצדדים במטרה להשתלט על החברה. כן ביקש להצהיר על אחריות אישית של הבנק לכל חבויות החברה, ודרש להשיב לה את שווי נכסיה שאבדו בקריסתה, בסכום של כמיליארד ומאתיים מיליון ש"ח. הבנק ביקש למחוק את בקשת המנהל המיוחד על הסף, ולחילופין – להעבירה למסלול דיון רגיל, תוך חיוב המנהל המיוחד לשאת באגרה בשיעור של 2.5% מסכום התביעה (כ-30 מיליון ש"ח). בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הבנק וקבע כי ידון בתובענה לאכיפת השעבודים, ובמהלכה תשמענה טענות המנהל המיוחד. או אז הגיש הבנק, כתובע, בקשה שנייה – זו הבקשה מושא דיוננו – להפסקת התובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ).

בבואו להכריע בבקשה, בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם הפסקת התובענה בשלב מוקדם זה של ההליך לא תשלול מהחברה בתור נתבעת יתרון דיוני – נימוק שפועל לטובת עמדת הבנק – אך מהלכי הבנק מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, מכיוון שלאורך כשנתיים – למן הרגע שהשעבודים מומשו בפועל על ידי כונסת הנכסים ועד להחלטת השופט לדון בתובענה לאכיפת השעבודים ובטענות המנהל המיוחד – הבנק לא העלה את הטענה כי התובענה התייתרה. על כן, בית המשפט קמא קבע כי הבקשה להפסקת תובענה מהווה ניסיון לעקוף החלטה שיפוטית שעולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. לאור זאת, הבקשה נדחתה.

2.

בבקשה הנדונה טענתו העיקרית של הבנק היא כי התובענה התייתרה לאור מינוי כונסת הנכסים ומימוש מרבית השעבודים. כן טען כי רק כאשר בית המשפט קמא החליט לדון בתוקף השעבודים ובטענות המנהל המיוחד, התברר לו כי התובענה אינה מצויה בשלבי סיום, ולכן עלה הצורך בהגשת הבקשה. החברה, בתגובתה לבקשה זו, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לדבריה, העתירה לא התייתרה שכן בית המשפט טרם הכריע בדבר תוקף השעבודים שמומשו. עוד טענה כי ניסיון הבנק להחזיק בשעבודים שמומשו תוך מניעת דיון בשאלת תוקף השעבודים, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. כונס הנכסים הרשמי בתגובתו לבקשת רשות הערעור תומך בטענת הבנק כי התובענה הפכה לתיאורטית לאור מינוי כונסת הנכסים שמימשה את הנכסים המשועבדים. כן הוסיף כי טענות המרמה שהועלו אינן ממן הטענות המתבררות בבקשה לאכיפת שעבודים ויש לייחד להן הליך נפרד.

3.

אמות המידה להפסקת תובענה מכוח תקנות סדר הדין האזרחי הותוו על ידי בית משפט זה:

" הפסקת תובענה לפי תקנה 154 ("רצה תובע... להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו, כולה או מקצתה...") אינה הליך של מניה וביה; היא טעונה תשומת לב מצד בית המשפט לזכויות הנתבע, העלולות להיפגע על-ידיה (ראו ע"א 579/90 רוזן נ' בן-נון , פ"ד מו(3) 738, 745 (השופט - כתארו אז – מ' חשין); וינוגרד, תקנות סדרי הדין האזרחי , מה' 4, 257; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי

(מה' 10, 2009), 302; קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין האזרחי (מה' 15, 2007), 657). דעת לנבון נקל, כי משנגרר הנתבע להליכים ובינתיים רכש לו יתרון בתוכם, וניתן לשער כי לא אחת אותו יתרון הוא הוא העילה לבקשת ההפסקה על-ידי התובע, יש לנהוג זהירות שיפוטית בטיפול בבקשה. ואכן הלכה היא, "כי הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט, וכי אין, כמו כן, להתיר, שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת, אותה רכש הנתבע" (ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נס חלהטשווילי , פ"ד לט(2) 831, 834 - הנשיא שמגר; וראו גם ע"א 491/77 החברה לבנין ולעבודות ציבוריות נ' גלעד עפרון קבלני פתוח בע"מ , פ"ד לא(3) 515) " (רע"א 3876/09 ח'שיבון נ' ח'שיבון (25.8.2009)).

ואכן, הסוגיה המונחת בפניי מצריכה זהירות שיפוטית בטיפול בבקשה, וזו תיבחן – ככל בקשה להפסקת תובענה – "מבעד לפריזמה של הגינות וצדק" (רע"א 7070/14

עזבון המנוח מוחמד מוסטפא יוסף אבו ליל ז"ל ואח' נ' עזבון המנוח שריך עומר אלפהום (14.1.2015) ). מבחינת הבקשה עולה שבנסיבות מקרה זה לא נפל פגם בהכרעת בית משפט קמא כי התנהלות הבנק מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, נוכח עמידת הבנק על הפסקת התובענה ימים ספורים לאחר שנדחתה בקשתו להעביר את טענות המנהל המיוחד כנגד הבנק למסלול דיון רגיל, ולאחר שלאורך ההליך הבנק הסכים להשהות את הדיון באכיפת השעבודים עד להשלמת החקירה מטעם המנהל המיוחד. כך נימק בית המשפט המחוזי את מסקנתו, ולא מצאתי כי נפל כל פגם בהנמקה זו.

הבנק וכונס הנכסים הרשמי טענו, כאמור, כי משמונתה כונסת נכסים והשעבודים מומשו הרי שהתובענה התייתרה. יצוין ראשית, כי לאורך ההליך הבנק היה מודע לכך שהבקשה לאכיפת השעבודים תידון לאחר השלמת החקירה מטעם המנהל המיוחד, והוא אף נתן הסכמתו לכך. מכאן שגם הבנק סבר שהתובענה תמשיך להתנהל לאחר השלמת החקירה שערך המנהל המיוחד. לגופו של עניין, בשלב זה השעבודים אמנם מומשו אך בית המשפט טרם השלים את ההליך לבחינת תוקפם של השעבודים ועל כן העתירה לא הפכה לתיאורטית. הליך זה מקבל משנה תוקף לאור העובדה כי מתגובות הצדדים לבקשה עולה כי תוקפם של חלק מהשעבודים שנוי במחלוקת, והסמכות להכריז על בטלות שעבוד נתונה לבית המשפט.

באשר לטענת כונס הנכסים הרשמי כי טענות המרמה שהעלה המנהל המיוחד צריכות להתברר בהליך נפרד, הרי שבית המשפט קמא החליט כי טענות אלה תשמענה בדיון על אכיפת השעבודים ועל כך לא הוגשה הסתייגות ערעורית. לטענות אלה אף עשויה להיות השפעה על תוקף השעבודים ולכן יש בסיס למסקנה כי העניין יתברר בפני בית המשפט קמא.

4.

הבקשה נדחית, בנסיבות העניין אין צו להוצאות.