רע"א 7000/14 סיהאם חנפי נ. זויה מרג'יה

1.

בקשות לעיכוב ביצוע ולמתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 18.9.2014 בפש"ר 216-07 (השופט י' בן-חמו ), אשר במסגרה נדחתה בקשה לאישור הסכם פשרה ונקבע מועד להמשך דיון בתיק.

עיקרי העובדות

2.

המשיב 2 (להלן: החייב ) נקלע לחובות. ביתו (להלן: הנכס ) עוקל, ונפתחו נגדו הליכי פשיטת רגל. אלא שלטענת המבקשת, עוד קודם להתרחשויות הללו נמכר לה הנכס (להלן: עסקת המכר ). המשיב 3 (להלן: הנאמן ) חשד כי מדובר בעסקה למראית-עין בלבד, ועל כן הגיש בקשה לביטול הענקת הנכס למבקשת.

3.

ביום 19.9.2010 הודיעו הנאמן ובא-כוח המבקשת לבית המשפט המחוזי כי הגיעו להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה הראשון ). על-פי ההסכם, תעביר המבקשת סך של 600,000 ₪ לקופת הכינוס, ואילו הנאמן יחזור בו מבקשתו לביטול ההענקה, כך שעסקת המכר תאושר באופן סופי. בו ביום ניתן להסכם זה תוקף של החלטה.

דא עקא, לטענת הנאמן, החל ממועד זה החלו להחשף פרטים נוספים על אודות מהות עסקת המכר וטיבה האמיתי.

4.

לשיטת הנאמן, אט-אט התברר כי "מדובר במקרה חמור של מרמה והונאה מצד [המבקשת ובנה] יחד עם החייב ואשתו" , הכולל העלמת מסמכים, הסתרה של העברות כספים, הגשת תצהירים כוזבים, מתן עדויות שקר, ועוד. הסתבר, כך על-פי הנאמן, כי עסקת המכר היתה למעשה עסקה פיקטיבית, אשר נועדה לשדרג שלא כדין את מעמדה של המבקשת על חשבון נושיו האחרים של החייב. באופן זה, ביקשו הצדדים להבטיח החזר הלוואה שניתנה על-ידי המבקשת או בנה לחייב ולאשתו, בעוד שאֵלו האחרונים כבר פרעו סך של 900,000 ₪ מהלוואה זו לצורך הסרת הערות האזהרה שנרשמו לטובת המבקשת על הנכס. על רקע זה, הגיש הנאמן ביום 28.5.2013 בקשה לביטול הסכם הפשרה הראשון, וכמו כן עתר לחייב את המבקשת ובנה להשיב סך של 900,000 ₪ לקופת הכינוס (להלן: בקשה 94 ).

5.

ביום 8.5.2014 הגיעו הנאמן ובא-כוח המבקשת להסכם פשרה נוסף (להלן: הסכם הפשרה השני ). על-פי ההסכם – "בכפוף למתן אישור ותוקף של פסק דין להסכמות עסקינן" , ובהתקיים תנאים נוספים, תפקיד המבקשת סך של 400,000 ₪ נוספים בקופת הכינוס, ובכך יהא משום סילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים, לרבות בקשה 94. בדיון שהתקיים ביום 15.5.2014 נתנה באת-כוח כונס הנכסים הרשמי את ברכתה להסכם, ואילו בא-כוחה של אשת החייב התנגד לו.

6.

בדיון שהתקיים ביום 18.9.2014, ציין בית המשפט המחוזי כי מאחר שהמבקשת "לא התייצבה לדיון למרות הוראה מפורשת של בית המשפט ובאופן עקבי אינה מתייצבת לדיונים... הדיון ייערך בהעדרה" . במהלך הדיון, עמד בא-כוח המבקשת על כך שיש לעכב את בירור המחלוקת בבקשה 94, שכן זו ממילא צפויה להימחק בעקבות הסכם הפשרה השני. לאור זאת, החליט בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"למרבה הצער, טיעוניו של ב"כ המבקשת, שכאמור, אינה מתייצבת לדיונים, מעלים חשש שמא זהו עוד ניסיון להתחמק מהתמודדות מול העובדות עליהן הצביע הנאמן כמצדיקות את ביטול ההסכם, עובדות ומסמכים שנתמכו, בין היתר, גם בתצהיר שניתן על ידי בנה של [המבקשת]... וגם בעדותה... של [אשת החייב] שתומכת באופן מהותי בבקשה לביטול ההסכם.

כפי שכבר רמזתי במסגרת דיונים קודמים, יתכן ובמסגרת ההליך כאן לא רק שלא היתה הקפדה על הוראות הפקודה, אלא יתכן והדברים הם מעבר לכך ולא אוסיף.

כיוון שכך, אני דוחה את [הבקשה] להימנע מדיון שנקבע זה מכבר ונדחה מס' פעמים בשל אי התייצבותה של המבקשת.

...טענותיו של ב"כ המבקשת בנושא [הסכם הפשרה השני], ישמעו בהמשך, תוך שבית המשפט לוקח בחשבון את העובדה שהמבקשת עצמה לא התייצבה לדיון על כל המשתמע מכך. יצוין כי [הסכם הפשרה השני] יש בו, לכאורה, גם תמיכה בטענותיו של הנאמן שכן לו היה מדובר בהסכם שהמבקשת היתה צד לו ושהיא אכן מילאה את כל התחייבויותיה על פי [הסכם המכר], ושההסכם אכן משקף את העובדות שהיו, לא היה צורך שהמבקשת תוסיף ותציע הפקדת סכומים נוספים במסגרת [הסכם הפשרה השני]".

בהמשך הדיון, חזר והתעקש בא-כוח המבקשת על כך "שבית המשפט הנכבד יתן החלטה מפורשת לפני כל דבר בעניין [הסכם הפשרה השני]" . לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי:

"בעניין [הסכם הפשרה השני], המבקשת שחתומה על ההסכם לכאורה, לא התייצבה לדיון, אישור ההסכם הוא בשיקול דעת בית המשפט. בהעדר התייצבותה של המבקשת, איני מאשר את [הסכם הפשרה השני]. פירוט נוסף של הנימוקים יהא במסגרת פסק הדין שיתייחס לבקשה לביטול הענקה".

על החלטה זו נסובה הבקשה למתן רשות ערעור שלפנַי.

עיקרי טענות המבקשת

7.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לאשר את הסכם הפשרה השני, בהתחשב בכך ש "כלל הצדדים המעורבים מסכימים" לו, ולעניין זה שאלת התייצבותה של המבקשת לדיון אינה רלבנטית. מנגד, באישור ההסכם יש כדי ליתר את המשך הדיון בתיק כולו, ובבקשה 94 בפרט. החלטתו של בית המשפט המחוזי נשענת על אמירה כללית בדבר שיקול דעתו הרחב, וממילא לא נומקה כדבעי. כמו כן, המבקשת הסתמכה על ההסכמים שנחתמו עמה, וברי כי אין בעצם כריתתם כדי ללמד על 'חולשת' גרסתה לגופם של דברים.

דיון והכרעה

8.

כידוע, "לעולם אין בית המשפט חייב לאשר פשרה או לתת פסק דין בהסכמה, אלא עליו לנהוג לפי שיקול דעתו" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 547 (מהדורה שביעית, תשנ"ה-1995)). הלכה זו לא נעלמה מעיניהם של המבקשת

ובא-כוחה, שכן הכללתו של התנאי לפיו ביצוע הסכם הפשרה השני "כפוף למתן אישור ותוקף של פסק דין" , מלמדת כי הצדדים היו מודעים לכך ש "ההחלטה להקנות להסכם תוקף של פסק דין אינה מהלך אוטומטי" (בש"א 2236/09 חממי נ' אוחיון (5.6.2006), פסקה 9). דברים אלו זוכים למשנה-תוקף בענייננו, לאור מאפייניהם היחודיים של הליכי פשיטת הרגל (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 25-26 (מהדורה שלישית, תש"ע-2010), בשים לב לשלל האינטרסים המעורבים, ובהתחשב במעורבותה ובבקיאותה הרבה של הערכאה הדיונית בתיק. לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בכגון דא (רע"א 1417/09 בדובר נ' משולם (5.5.2009), פסקה 2).

9.

מדבריו של בית המשפט המחוזי ניכר, כי המסכת העובדתית לכאורה, אשר נחשפה לפניו עד כה, הנתמכת בין היתר בהתנהלותה הדיונית של המבקשת, מעוררת חששות כבדים שהאינטרס הציבורי מחייב לבררם עד תום. ברי, כי השיקולים שבגינם ראה בית המשפט המחוזי שלא לאשר את הסכם הפשרה השני קשורים בטבורם לטענות הקשות שהועלו במסגרת בקשה 94. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאשר את הסכם הפשרה השני, להמשיך בחקר המצב העובדתי לאשורו, ולהשלים את נימוקיו בהתאם לכך. ככל שיתחוור בהמשך הדרך כי אין דברים בגו, לא מן הנמנע כי שאלת אישורו של ההסכם תישקל בשנית.

10.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, וממילא הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת, ולפיכך היא נמחקת. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.