רע"א 7009/18 שמואל בן צבי ע"י בנו עמיאל בן צבי ת.ז. 9957838 נ. קיבוץ כפר

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.8.2018 (ע"א 48774-03-18, הנשיא א' אברהם

והשופטים ע' טאהא ו- ג' צפריר ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגישה המשיבה – קיבוץ כפר הנשיא אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: הקיבוץ ) – על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת מיום 6.2.2018 ( תא"ם 10177-02-15, השופט ד' קירס ).

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש, ניצול שואה בשנות התשעים לחייו, הוא חבר הקיבוץ. מקורו של ההליך דנן במחלוקת בעניין גובה התשלום החודשי המגיע למבקש מהקיבוץ, בהתחשב בתשלומים שהוא מקבל מגרמניה.

3.

בעיקרו של דבר, ההסדר הסטטוטורי החל על הסכסוך בין הצדדים הוא תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: התקנות ). תקנה 3(א) לתקנות אלה מורה כי "הקיבוץ יבטיח את הספקת צורכי חבריו שבגיל פרישה באופן שערכם הכולל לא יפחת מגובה סכום הגמלה הפנסיונית". בהמשך לכך,

תקנה 3(ד) לתקנות קובעת כי "הקיבוץ רשאי לנכות... כל סכום שנצבר על שם החבר או שהוא זכאי לו או שהוא מקבל כגמלה או כתשלום אחר בעל אופי פנסיוני ולמעט קצבאות הביטוח הלאומי". המבקש טען כי הקיבוץ ניכה שלא כדין קצבת פיצויים שלטענתו הוא מקבל מגרמניה עוד משנות ה-60 של המאה הקודמת.

4.

ההתדיינות המשפטית בין הצדדים ידעה מספר גלגולים שאין זה המקום לפרטם. די בכך שאציין כי ביום 20.6.2016 דחה בית משפט השלום את התביעה שהגיש המבקש נגד הקיבוץ ( תא"ם 10177-02-15, השופט ד' קירס ). בית משפט השלום קבע כי הסכום שנוכה מהתשלום החודשי שלו זכאי המבקש הוא פנסיה שרכש הקיבוץ מהמוסד לביטוח לאומי בגרמניה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת עבור חברי קיבוץ שהיו זכאים לכך, ולפיכך הוא ניתן לניכוי בהתאם לתקנה 3(ד) לתקנות בהיותו "גמלה או תשלום אחר בעל אופי פנסיוני". הערעור שהגיש המבקש על פסק דין זה התקבל ביום 14.3.2017 על-ידי בית המשפט המחוזי (ע"א 55890-09-16, הנשיא א' אברהם , והשופטים ע' טאהא ו- ר' גלפז -מוקדי ). בית המשפט המחוזי קבע כי לא נמצא בסיס הולם לקביעתו של בית משפט השלום כי כל התשלומים שקיבל המבקש היו כספי פנסיה כאמור, כך שיתכן כי בתשלום המתקבל קיים גם רכיב שמקורו בפיצוי בגין סבלו של המבקש בתקופת השואה, שאינו ניתן לניכוי. הדיון בנושא הוחזר אפוא לבית משפט השלום.

5.

בהמשך לכך ניתן פסק דינו הנוסף של בית משפט השלום, אשר הוליד את ההליך שבפני. בית משפט השלום קבע כי הנטל להוכיח שמדובר בתשלום הניתן לניכוי רובץ לפתחו של הקיבוץ. בהקשר זה נקבע כי הקיבוץ אמנם הוכיח שרכש עבור המבקש ביטוח פנסיוני גרמני, אך לא הוכיח שהמבקש אינו נהנה מקצבת פיצויים או ששיעור הפנסיה המשתלמת לו מגרמניה גבוה מקצבה זו. על כן, נקבע כי יש להיעתר לתביעתו של המבקש.

6.

הקיבוץ ערער על פסק דינו של בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שההליך המשלים בבית משפט השלום "לא הוסיף דבר אשר צריך להטות את הכף" – יש להותיר על כנו את פסק הדין הראשון שדחה את תביעת המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי משהוכיח הקיבוץ שמשתלמת למבקש פנסיה שניתן לנכותה מהתשלום החודשי, הנטל להוכיח כי היא כוללת רכיב שאינו בר ניכוי (כלומר, קצבת פיצויים) מוטל דווקא על המבקש. מאחר שהמבקש לא הרים את הנטל האמור, כך נקבע, לא היה מקום לקבל את תביעתו.

בקשת רשות הערעור והתגובה לה

7.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקש טוען כי הקביעה שהקיבוץ היה רשאי לנכות את הכספים שהוא מקבל היא הרת גורל מבחינתם של ניצולי שואה אחרים החיים בקיבוצים ונהנים מתשלומים דומים. בנוסף, יוצא המבקש בהרחבה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, בפרט בנוגע לעצם רכישתה של הפנסיה על-ידי הקיבוץ. יוער כי המבקש מיוצג על-ידי בנו שאינו עורך-דין. עם זאת, לפנים משורת הדין, משהערכאות הקודמות לא מצאו לנכון לדקדק עמו בסוגיה זו, לא נדרשתי לכך בשלב הנוכחי.

8.

ביום 13.12.2018 הגיש הקיבוץ תגובה לבקשה, בהתאם להחלטתי. בתגובה טוען הקיבוץ כי הבקשה נעדרת השלכות רוחב ועניינה אך בערעור ב"גלגול שלישי" על קביעות עובדתיות ומשפטיות ברורות של שתי הערכאות הקודמות – ומכאן שדינה להידחות. הקיבוץ מוסיף ומבהיר כי עסקינן בזכאות לפנסיות שרכש מגרמניה בדומה לקיבוצים אחרים עבור חלק מחברי אותם קיבוצים, שמספרם זניח וביניהם כאלו הנעדרים כל קשר לשואה. קרי, מדובר במקור כספי של הקיבוצים לתשלום הקצבה המשתלמת לחברים בגיל פרישה. כן מטעים הקיבוץ כי במצב שבו ניתנים לחבר קיבוץ פיצויים מגרמניה, הקיבוץ אינו מנכה אותם מגובה התשלום המוענק לאותו חבר. אולם, לטענת הקיבוץ, הערכאות הקודמות קבעו שאין זה המקרה בענייננו.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה שהוגשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. איני סבורה כי הקביעות בפסק הדין מושא הבקשה מעלות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כי מתן רשות הערעור נדרש כדי למנוע עיוות דין למבקש (דהיינו, הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), שעיקריה אף עוגנו לאחרונה במסגרת תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

10.

פסיקת בית המשפט המחוזי נטועה כולה בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, וטענות המבקש הנוגעות להשלכותיה הרחבות נטענו בעלמא. על כך יש להוסיף כי עניינו של המבקש נבחן עד כה על-ידי בתי המשפט במספר הזדמנויות שונות, ומבלי שאני מקלה ראש בתחושותיו, אין בשלב זה הצדקה להתדיינות נוספת בינו לבין הקיבוץ.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול נסיבות העניין, אין צו להוצאות.