בג"ץ 7753/20 שמואל בן צבי נ. קיבוץ כפר הנשיא

השופט נ' סולברג :

1.

ההליך שלפנינו בא לעולם, עקב סכסוך ממוני בין העותר 1 – שמואל בן צבי – שהוא ניצול שואה, לבין המשיב 1 – קיבוץ כפר הנשיא. שמואל, חבר הקיבוץ, טוען, באמצעות בנו עמיאל – הוא העותר 2 – כי הקיבוץ אינו רשאי לקזז תשלומים חודשיים שאותם הוא מקבל מגרמניה, מתוך גמלת הפנסיה החודשית הניתנת לו מכוח תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: התקנות ).

2.

לעתירה זו קדמו מספר הליכים אזרחיים, שנדונו והתבררו לפני שלוש ערכאות שונות. שני הליכים לפני בית משפט השלום בצפת; שני הליכי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בנצרת; בקשת רשות ערעור אחת לפני בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים.

3.

אין זה המקום להאריך בהשתלשלות העניינים. בתמצית אומר, כי ביום 20.6.2016 דחה בית משפט השלום תביעה שהגיש שמואל נגד הקיבוץ (תא"ם 10177-02-15; השופט ד' קירס ), בקבעו, כטענת הקיבוץ, כי הסכום שנוכה מדי חודש מהגמלה הפנסיונית אינו פיצוי המשולם לניצולי שואה, כי אם תכנית פנסיה שרכש הקיבוץ מהמוסד לביטוח לאומי הגרמני בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, לאלו מחבריו שנמצאו זכאים לכך. מכאן שניתן לנכותו, לפי הקבוע בתקנות. ערעור שהגיש שמואל על פסק הדין, התקבל ביום 14.3.2017 על-ידי בית המשפט המחוזי (ע"א 55890-09-16; הנשיא א' אברהם , והשופטים ע' טאהא ו- ר' גלפז-מוקדי ), במובן זה שהדיון בו יוחזר לבית משפט השלום. נקבע, כי אין די בנתונים שהוצגו לבית משפט השלום, כדי לקבוע כי כלל התשלומים שקיבל שמואל מגרמניה אכן היו כספי פנסיה. יתכן, כך נקבע, כי חלק מהתשלום ניתן לשמואל כפיצוי, בהיותו ניצול שואה, ואינו נתון לניכוי.

4.

בהמשך לאמור, דן בית משפט השלום פעם נוספת בעניין, וביום 6.2.2018 קבע כי הדין עם שמואל, וכי יש להטיל את נטל ההוכחה באשר לאופיו של התשלום מגרמניה, לפתחו של הקיבוץ. אמנם צוין, כי הקיבוץ הוכיח כי רכש עבור שמואל ביטוח פנסיוני גרמני, אך לצד זאת, לא הוכיח כי חלק מקצבה זו אינו אלא פיצוי לשמואל, בהיותו ניצול שואה. על כן, יש להעתר לתביעה. הקיבוץ ערער על פסק הדין (ע"א 48774-03-18; הנשיא א' אברהם , והשופטים ע' טאהא ו- ג' צפריר ), וביום 27.8.2018 התקבל ערעורו. נקבע, כי במסגרת ההליך המשלים לא נוספו נתונים האמורים להטות את הכף אל עבר קבלת התביעה, ועל כן, נדרש היה להותיר את פסק הדין הראשון, אשר דחה את התביעה, על כנו. ביתר פירוט נאמר, כי משעה שהוכיח הקיבוץ כי שמואל זכאי לפנסיה מגרמניה, שאותה ניתן לנכות מהתשלום החודשי, הרי שהנטל להוכיח קיומו של רכיב שאינו בר-ניכוי, מוטל על שמואל. נטל זה לא הורם על-ידו, ומכאן, שלא היה מקום לקבל את תביעתו.

5.

בקשת רשות ערעור שהגיש שמואל לבית משפט זה (רע"א 7009/18), נדחתה בהחלטת השופטת ד' ברק-ארז , ביום 17.12.2018. נקבע, כי ההכרעות שבפסק הדין מושא הבקשה אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי לא נמצא שמתן רשות הערעור נדרש כדי למנוע עיוות דין. מכאן, שהבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), ובעיגון שניתן לה במסגרת תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כלשון השופטת

ד' ברק-ארז : "פסיקת בית המשפט המחוזי נטועה כולה בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, וטענות המבקש הנוגעות להשלכותיה הרחבות נטענו בעלמא. על כך יש להוסיף כי עניינו של המבקש נבחן עד כה על-ידי בתי המשפט במספר הזדמנויות שונות, ומבלי שאני מקלה ראש בתחושותיו, אין בשלב זה הצדקה להתדיינות נוספת בינו לבין הקיבוץ" .

6.

מקץ שנתיים-ימים לערך, הוגשה העתירה שלפנינו. העתירה מחזיקה 34 עמודים, והיא מלאה טענות כרימון ביחס להליכים המשפטיים שקדמו לה. בעתירה נאמר, כי שמואל הלך לעולמו בחודש ספטמבר 2020, אך עמיאל מייצג את עניינו בהליך זה, מכוח יפוי כוח מתמשך שניתן בידו עוד קודם לפטירתו של שמואל אביו (בהתאם להוראות פרק שני1, סימן ד', לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות )).

7.

דין העתירה להידחות על הסף, מכמה טעמים, ללא צורך להידרש לתגובה.

8.

ראשית – עמיאל מבסס את זכות העמידה שלו בעתירה, על יפוי כוח מתמשך שניתן לו בעבר מאת אביו. דא עקא, סעיף 32כב לחוק הכשרות קובע כי יפוי כוח מתמשך יפקע בהתקיים אחד מהמקרים המנויים בסעיף, בהם "פטירת הממנה או מיופה הכוח" . בענייננו, משהלך שמואל לעולמו, יפוי הכוח פקע, חסר תוקף, ואינו מקנה לעמיאל את זכות העמידה הנטענת.

9.

שנית – כפי שהוזכר לעיל, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר; כשנתיים-ימים לאחר דחיית בקשת רשות הערעור על-ידי בית משפט זה. אמנם, טוען עמיאל כי מאז הליכי הערעור מצבו של אביו הדרדר, עד לפטירתו בעת האחרונה, וכי גם מצבו הרפואי שלו אינו מן המשופרים. לדבריו, הדבר עיכבוֹ מלהשלים את מלאכת גיבוש העתירה. מוסיף עמיאל וטוען, כי גם העדר הייצוג הִקשה על הליכי ההכנה, והביא להתמשכותם. טענות עמיאל – דינן להידחות. אין מדובר במצב דברים שבו מבוקש למחול על שיהוי קצר וענייני בן מספר שבועות, ואף לא על שיהוי בן מספר חודשים. ענייננו בשיהוי ההולך ונמשך כשנתיים-ימים. לא מצאתי בטענות עמיאל מענה הולם לשיהוי ניכר זה.

10.

שלישית – וזה עיקר. אף אם הייתה העתירה מוגשת בעתה ובזמנה, על-ידי שמואל עצמו, היה דינה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט בערכאות הדיוניות, ובכלל זה גם על החלטותיו שלו, בשבתו כבית משפט לערעורים. עניינו של שמואל נבחן כמה וכמה פעמים על-ידי הערכאות השונות, ואין כל הצדקה לקיים בו התדיינות נוספת, מה גם ש מרבית הטענות שבעתירה הן ערעוריות באופיין ובמהותן, והתבררו זה מכבר לפני הערכאות הקודמות – התבררו ונדחו. היה לו לשמואל יומו בבית המשפט, לא אחת ולא שתיים. לא קופחו זכויותיו.

11.

אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף.

משלא נתבקשה תגובה, ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.