רע"א 7011/08 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. אשרף ג'בארה

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ר' רונן )

, שבה נדחתה בקשה להגיש ראיות נוספות בתביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

1.

המשיב 1 נפגע בתאונת דרכים בשעה שרכב על אופניו בעיר טייבה. המשיבים 3-1 הגישו תביעה בגין התאונה שבה נטען כי ברכב הפוגע נהג המשיב 4. לטענת המבקשות, מבטחות הרכב הפוגע, בעת התאונה נהג ברכב אדם אחר, מחמוד עבד אל כרים אגמיל (להלן: אגמיל ), שלא החזיק ברישיון נהיגה. בנסיבות אלה, כך לדבריהן, הפוליסה אינה מכסה את הנזקים שנגרמו עקב התאונה. לאחר שהסתיימו הדיונים בשאלת האחריות, והמבקשות הכריזו "אלה עדי בשאלת החבות", עתרו המבקשות (ביום 29.6.2008) כי יותר להן להביא ראיות נוספות בשאלת החבות. לטענתן, בבוקר עדותו של התובע המשטרתי, עו"ד אלכס טל, (ביום 18.5.2008) הגיע אליהן לראשונה מזכר מתיק חקירת התאונה במשטרה, שבו מוזכר אדם בשם עומר מחמוד ג'ומעה (להלן: ג'ומעה ) שהעיד כי הנהג ברכב היה אגמיל. המבקשות עתרו לצירוף המזכר כראייה בתיק, לזימונם של השוטר שכתב את המזכר ושל ג'ומעה לעדות, וכן לזימון עד ממשרד הרישוי לעניין היעדר הרישיון של אגמיל.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. לדבריו, הבקשה הוגשה באיחור, לאחר שבא כוח המבקשות הכריז "אלה עדי", כאשר אין חולק כי בעת ההכרזה הוא היה מודע לקיומו של המזכר. יתר על כן, המזכר הגיע לידי המבקשות, לכל המאוחר, עובר לישיבה שהתקיימה ביום 18.5.2008, והבקשה הוגשה רק ביום 29.6.2008. עוד ציין בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי לא הובהר מדוע לא הגיע המזכר עוד קודם לכן לידי המבקשות, על אף שכל הצדדים האחרים קיבלו אותו מתיק המשטרה וצילמו עותקים שלו. בית המשפט אף הוסיף כי בישיבה מיום 11.3.2008 התייחס בא כוחה של המשיבה 5 למזכר באופן מפורש, כך שלמשיבות נודע על קיומו כבר בתאריך זה. לאור זאת, נקבע כי הבקשה הוגשה באיחור "רק בשל טעות ומחדל של ב"כ המבקשות". עוד נקבע כי לאור כלל הראיות, ובכללן הודאתו של המשיב 4 כי הוא נהג ברכב ועדותו של אביו של ג'ומעה

אשר טען כי בנו לא שהה בעסק (הקרוב למקום התאונה) באותו יום, ספק אם עדותו של ג'ומעה עשויה לשנות את מערך החבויות בתיק. בית המשפט הדגיש בעניין זה כי על פי הנטען בבקשה ג'ומעה מיאן לשתף פעולה עם החוקרים מטעם המבקשות, ולפיכך ספק אם עדותו תועיל להן. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי המשפט מתנהל מזה זמן רב וכי רבות מן הדחיות במועדי הדיון נבעו מבקשות שהגישו המבקשות. עיכובים אלו – כך נקבע – פגעו באופן משמעותי בתובע, שנפגע קשה בתאונה, ואשר למשפחתו אין אמצעים כספיים לטפל בו. לאור כל זאת, דחה כאמור בית המשפט המחוזי את הבקשה.

3.

המבקשות טוענות כי יש מקום להתיר להן להגיש את הראיות הנוספות. לדבריהן, המזכר הגיע לידיהן רק עובר לדיון ביום 18.5.2008, וכי רק לאחר עדותו של עו"ד טל, שבה הובהר כי הסיבה המרכזית לסגירת תיק המשטרה הייתה חוסר וודאות לגבי זהות הנהג, נוצר הצורך לאתר את ג'ומעה ולהביאו לעדות. עוד טוענות המבקשות כי גם אם יימצא כי האחריות לאיחור בבקשה מוטלת עליהן, עדיין יש מקום לקבל את הבקשה, לאור העובדה שמ דובר בראיות מהותיות לבירור התביעה הנוגעות ללב המחלוקת בשאלת האחריות. המבקשות מדגישות כי הן נושאות בתשלום תכוף גבוה מדי חודש בחודשו וכי הן מממנות את נסיעותיו של המשיב 1, כך שקבלת הבקשה לא תגרום לו נזק ניכר.

4.

המשיבה 5 חוזרת ומדגישה את מחדליהן של המבקשות שעיכבו את הגשת הבקשה, ומוסיפה כי שמו של ג'ומעה הופיע כבר בחקירתו של אביו במשטרה מיום 22.6.2003, הנכללת בתיק המשטרה ששוגר למבקשות. לדבריה, גם בחקירתו של האב בבית המשפט ביום 20.1.2008 הוזכר שמו של ג'ומעה, אך המבקשות בחרו שלא לחקרו בעניין זה. עוד טוענת המשיבה 5 כי מתשובת המשיבים 3-1 לבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, עולה שהמזכר הועבר למבקשות כבר ביום 1.4.2008, ולא כפי שנטען בבקשת רשות הערעור – ביום 18.5.2008. המשיבים 3-1 מבקשים להדגיש כי אין בתשלום התכוף כדי לדאוג למלוא צרכיו של המשיב 1. המשיב 4 מעלה טיעונים דומים לטיעוניה של המשיבה 5.

5.

דין הבקשה להידחות. ככלל אין מקום להתיר הגשת ראיות נוספות לאחר תום פרשת הראיות (יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 510 (מהדורה שביעית, 1995)).

הנטייה שלא להתיר הגשת ראיות נוספות מתחזקת כאשר האשם באיחור רובץ לפתחו של הצד המבקש להגישן. עם זאת, במקרים חריגים, יש מקום להתיר הגשת ראיות גם כאשר האיחור נובע מהתרשלות הצד המבקש זאת. ההכרעה בכל מקרה היא פועל יוצא של האיזון בין השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובכלל זה אשמת המבקשים, הפגיעה בסדרי הדין והנזק לצד השני להליך, מחד גיסא, והשאיפה לרדת לשורש המחלוקת ולעשות צדק, מאידך גיסא. בהתאם לכך, ככל שהראיה נשוא הבקשה מהותית יותר להליך, כך יטה בית המשפט להתיר את הגשתה חרף התרשלותו של הצד המבקש; וככל שההתרשלות צורמת יותר והנזק להליך ולצד שכנגד חריף יותר, תידרש ראייה בעלת חשיבות מכרעת יותר על מנת לחרוג מן הכלל הרגיל.

6.

במקרה שלפנינו, כפות המאזניים נוטות לחובתן של המבקשות. מצד אחד, כפי שהובהר בהרחבה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובטענות המשיבים, האיחור בבקשה היה נגוע בהתרשלות משמעותית מצד המבקשות. בבקשת רשות הערעור אין כל הסבר לרבים מן המחדלים שיוחסו למבקשות. כך, למשל, אין הסבר להתעלמות מתוכן המזכר לאחר שהוא נדון בישיבה מיום 11.3.2008; אין התייחסות לטענה כי המזכר הועבר לידי המבקשות כבר ביום 1.4.2008; ואין כל הסבר להתעלמותן מאזכורו של ג'ומעה בעדותו של אביו. מעבר לכך, ההכרזה "אלה עדי" לאחר שהמזכר הגיע בוודאות לידי המבקשות מתמיהה לנוכח טענותיהן היום. אכן, אין לומר כי הבאתו של ג'ומעה לעדות נטולת חשיבות בענייננו, שכן על פי הנטען הוא העיד כי אגמיל נהג ברכב, ושאלה זו עומדת בבסיס המחלוקת בין הצדדים. עם זאת, אין מ דובר בראיות אשר מטות את הכף בהכרח לכיוון מסוים. כאמור, קיימות ראיות רבות ובעלות משקל לעניין אחריותו של המשיב 4 לתאונה, וביניהן הודאתו שלו ועדויות נוספות התומכות בכך. לכך מתווספת עדותו של אביו של ג'ומעה, אשר טען, כאמור, כי בנו לא שהה בזמן התאונה בעסק. ומנגד, קיים חוסר וודאות לגבי תוכן עדותו של ג'ומעה אם ייקרא להעיד. בנסיבות אלה, ובהתחשב גם בעיכובים החוזרים והנשנים בבירור ההליך המסבים לנפגע נזק שאין להקל בו ראש (ולעניין זה לא שמענו טענות הסותרות את קביעותיו של בית המשפט המחוזי), אין מקום להתערב בהכרעתה של הערכאה המבררת.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשות ישאו בשכר טרחת עורך הדין של כל אחד מן המשיבים 3-1 (ביחד), 4 ו-5, בסכום של 10,000 ש"ח.