פרטי ההליך
ב
בית-המשפט העליון
רע"א
7052/01
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
המ
בקשים:
1. יורם אפרתי
2.
אפרת אפרתי
3.
ז'אנה אפרתי
4.
אבני אפרתי
נגד
המשיבים
:
1. צבי ברנשטיין
2. רות ברנשטיין
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.6.01 בבש"א
24278/00 (ה"פ 412/00) שניתנה על-ידי כבוד השופטת צ' ברון
בשם המבקשים: עו"ד
יואב הירש; עו"ד גלית פליישר
בשם המשיבים: עו"ד
ארז ברנשטיין
החלטה
המשיבים, שהוריהם רכשו זכויות במשק בתחומי המושב בית-יצחק (להלן: המושב) בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, הגישו בשנת 2000 לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כנגד המושב וכנגד שכניהם, המבקשים, שרכשו את מישקם במושב בשנת 1988. בתובענה נדרש בית-המשפט המחוזי להצהיר, כי הזכויות במגרש בשטח של כ9.6- דונם (להלן: המגרש) - הרשום במרשם המקרקעין בבעלות הקרן הקיימת לישראל, ומהווה חלק ממישקם של המבקשים - שייכות למשיבים. את תובענתם ביססו המשיבים על חוזה חכירה לדורות שנכרת בשנת 1954 בין הורי המשיבים לבין הקרן הקיימת לישראל; וכן על תשריט של תוכנית להרחבת המושב וחלוקת מגרשים, שקיבלה תוקף בשנת 1956, ועל פסק בוררות משנת 1951. לטענת המשיבים, התשריט ופסק הבוררות הוסתרו מהם במירמה על-ידי המושב.
בתגובה הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בקשה לסילוק תובענת המשיבים על הסף, בהתבסס, בין היתר, על טענת התיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח1958- (להלן: חוק ההתיישנות). בקשתם נדחתה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מכיוון שאין מחלוקת על היות המגרש "מקרקעין מוסדרים" כלשון סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- (להלן: חוק המקרקעין), די בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות. וכך הסביר בית-המשפט המחוזי:
סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, קובע שחוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים.
...
גם אם נקבל את עמדתם של [המבקשים] ו[המושב] של[משיבים] אין זכות קניינית אלא לכל היותר זכות חוזית או אובליגטורית על [המגרש], אין בכך כדי לשנות את המצב.
בסעיף 159(ב) נכתב: "...תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים...". עינינו הרואות כי אין כאן דרישה לקיום זכות בעלות במקרקעין אלא זכות כלשהי במקרקעין.
[ההדגשה במקור.]
מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, שבגידרה חזרו המבקשים על טענת ההתיישנות שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי, והוסיפו וטענו, בין היתר, כי אין במקרה זה תחולה להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, מן הטעם שבענייננו מדובר בתובענה לקיום חיוב חוזי.
מנגד, המשיבים תמכו בהחלטת בית-המשפט המחוזי, והוסיפו וטענו כי רומו על-ידי המושב, שידע על זכויותיהם במגרש במשך שנים אך הסתיר זאת מהם.
החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע:
חוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה.
על משמעותה של הוראה זו עמד השופט אליהו מצא:
מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין ... משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים ... גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, שעל-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד...
[ע"א 520/96 חוסין נ' מיר , פ"ד נד(3) 487, בע' 494. ההדגשה במקור.]
במקרה שבפנינו, הזכות הנטענת על-ידי המשיבים, אשר לפי גרסתם נתגבשה להם לכל המאוחר בשנות החמישים של המאה הקודמת, הינה זכות אובליגטורית במגרש, שכן זכות זו לא נרשמה על-שם המשיבים בלשכת רישום המקרקעין. משכך, ברי כי אין תחולה בענייננו להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. על תובענת המשיבים חלה איפוא הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות - המעמידה את תקופת התיישנותן של תביעות במקרקעין מוסדרים על 25 שנים - ובנסיבות העניין, התובענה התיישנה.
אשר-על-כן, אני מקבלת את הערעור, מבטלת את החלטת בית-המשפט המחוזי ככל שההחלטה עוסקת בהתיישנות תובענת המשיבים ומורה על סילוק תובענת המשיבים על הסף. זאת, בכפוף לבירור טענת התרמית וההונאה שהעלו המשיבים, העשויה להקים למשיבים זכות לפי סעיפים 7 ו8- לחוק ההתיישנות. הדיון יוחזר איפוא לבית-המשפט המחוזי רק לצורך בדיקת טענות המשיבים בעניין זה.
הוצאות הבקשה נקבעות בזאת על סך של 20,000 ש"ח בהתחשב בתוצאות ההליך העיקרי.
ניתנה היום, ט"ו באדר תשס"ב
(27.2.02).
ש
ו פ ט ת