רע"א 7103/09ראוף חנא נ. האגודה הלאומית לעזרת המיסיונרים הקתולים האיטלקי

לפניי בקשת רשות ערעור המופנית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים

ז' הווארי , א' אברהם , ב' ארבל ) בע"א 122/09 וע"א 128/09 מיום 18.6.2009.

הרקע העובדתי

1.

ביסודם של ההליכים עומדת תביעה שהגישה האגודה הלאומית לעזרת המיסיונרים הקתולים האיטלקים (להלן: האגודה ) נגד המבקש, לסילוק ידו מצריף ומקיוסק הנמצאים על מקרקעין שבבעלות האגודה בהר האושר בטבריה שעליהם מנזר וכנסיה ומסביבם בעיקר אדמות חקלאיות.

2.

בשנת 1953 החל המבקש לעבוד בחברה ששכרה את אדמות האגודה לצורך עיבוד חקלאי. באותה שנה הציב המבקש צריף על המקרקעין (להלן: הצריף ) ובשנת 1957 עברה משפחתו להתגורר עמו בצריף. במהלך השנים התחתן המבקש והמשיך להתגורר עם אשתו בצריף ובנוסף התחתנו גם אחיו של המבקש והמשיכו גם הם להתגורר בצריף, לתקופות מסוימות. המבקש אף הרחיב את הצריף (בנה חדר נוסף ומרפסת), וכן נטע עצי פרי בסמוך לצריף. בנוסף, בשנת 1964 חובר הצריף לרשת החשמל של חברת החשמל. כל הפעולות הנ"ל, לרבות עצם הצבת הצריף במקום, נעשו ללא קבלת רשות מהאגודה אולם על פי קביעתו של בית משפט השלום נציגי האגודה היו מודעים לכל הפעולות הנ"ל ולא התנגדו להן או נקטו בהליכים כלשהם לפינוי המבקש מהמקרקעין. בשנת 1977 עבר המבקש להתגורר עם משפחתו בכפר ראמה אך הוא המשיך להחזיק בצריף ולעשות בו שימוש לצרכי עסקיו. כמו כן, אחותו של המבקש מתגוררת בצריף עם משפחתה משנת 1998 ועד היום.

3.

בשנת 1979 נחתם בין הצדדים הסכם שלפיו הרשתה האגודה למבקש להקים על חלק מהמקרקעין קיוסק למכירת משקאות קלים ופירות ובתמורה ישלם המבקש דמי שימוש בסך 100 ל"י לחודש. תוקף ההסכם נקבע לשנה אחת אולם בסופו של דבר הוא הוארך עד ליום 30.9.1983. על פי ההסכם, המבקש התחייב לפרק את הקיוסק בסוף תקופת ההסכם ולפנות את השטח "ללא כל תביעות או פיצויים מכל סוג שהוא" שאלמלא כן, יהא עליו לשלם דמי שימוש בסך 200 ל"י ליום והאגודה תהיה זכאית לפרק את הקיוסק בעצמה בתום 30 ימים. על אף שפג תוקפו של ההסכם, המשיך המבקש להחזיק בקיוסק עד היום, ללא הסכם בכתב ולשלם דמי רשות בהתאם להסכמות עם האגודה.

בשנת 2004 דרשה האגודה מהמבקש לפנות את הקיוסק, וזאת על רקע שינויים בהסדרי התנועה ועבודות שבוצעו במתחם, שבמסגרתם הוקמו במקום אחר במתחם חנות מזכרות וקיוסק.

פסק הדין של בית משפט השלום

4.

כאמור, התביעה התייחסה לסילוק ידו של המבקש מהצריף ומהקיוסק. בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט ע' טאהא ) דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש. נקבע כי מאחר שמדובר במקרקעין מוסדרים, המוחזקים על ידי המבקש משנת 1953, תקופת ההתיישנות היא של 30 שנים והסתיימה בשנת 1983. יחד עם זאת, נוכח כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 בשנת 1970, הרי שלפי סעיף 151(ב) לחוק זה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

5.

כמו כן דחה בית משפט השלום את טענתו של המבקש לדיירות מוגנת בצריף, שכן חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 חל רק על שכירות ולא על זכויות אחרות במקרקעין. במקרה דנן, לא קיים חוזה שכירות ולא שולמו דמי שכירות ולכן החוק הנ"ל לא חל על נסיבות העניין.

6.

בית משפט השלום הוסיף וקבע ביחס לצריף, כי בהתבסס על העובדות שפורטו לעיל, שהעידו על הסכמה בשתיקה של האגודה לשימוש שעשה המבקש במקרקעין, הפך המבקש לבר-רשות חינם במקרקעין. רשות זו מתבטלת עם גילוי דעתו של הבעלים כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשות. במקרה דנן, קבע בית משפט השלום כי בהתחשב בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמעולם לא הובטח למבקש כי החזקה שלו במקרקעין תימשך כל עוד הוא חפץ בכך ובהתחשב בכך שביטול הרישיון לא יפגע במבקש באופן חמור (שכן הוא כבר אינו מתגורר בצריף), מן הצדק לאפשר לאגודה לבטל את הרישיון ולדרוש את פינוי הצריף. יחד עם זאת, קבע בית משפט השלום כי במשך השנים טיפח המבקש את המקרקעין, שיפץ את הצריף והשקיע בו מכספו ומשיקולי צדק מן הראוי להתנות את ביטול הרישיון להחזיק במקרקעין בתשלום פיצויים, ובמקרה דנן פסק כי הפיצוי הראוי יהיה בגובה ההשקעה בהשבחת הנכס, קרי 100,000 ₪ (בית משפט השלום לא קיבל את הערכת המומחה מטעם המבקש שלפיה שווי השבחת הנכס עמד על 143,000 ₪).

7.

אשר לקיוסק, בית משפט השלום דחה את טענת המבקש שלפיה נציג האגודה הסכים שהמבקש ימשיך להחזיק ולהשתמש בקיוסק במקביל לניהול הקיוסק באגף החדש של המתחם, שכן גרסה זו אינה מתיישבת עם המטרה שעמדה בבסיס שינוי הסדרי התנועה והקמת שתי חנויות חדשות (הרעש שבקע מהאוטובוסים והרכבים שחנו בחצר הסמוכה לקיוסק). מנגד, האגודה הציגה מסמכים שמלמדים על כוונתה הברורה לבטל את הרשות שניתנה למבקש ולפיכך נדחתה טענת המבקש כי הוא ממשיך להחזיק בקיוסק מכוח רשות שניתנה לו על ידי האגודה. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אמנם, במשך השנים רכש המבקש מעמד של בר-רשות בתמורה בקיוסק, אולם הנסיבות מלמדות כי מדובר ברשות הדירה. יחד עם זאת, שורת הצדק מחייבת את התניית ביטול הרשות בתשלום פיצויים בגין חיסול העסק, בסך של 81,500 ₪ (הפסד הכנסה של שנה אחת).

8.

האגודה ערערה לבית המשפט המחוזי על כך שפינוי הצריף והקיוסק הותנה בתשלום פיצויים וכן על כך שלא נפסקו לטובתה הוצאות משפט. המבקש ערער על קבלת התביעה, שכן לשיטתו עומדת לו זכות להמשיך ולהחזיק בצריף ובקיוסק.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

9.

בית המשפט המחוזי קיבל פה אחד את ערעורה של האגודה בנוגע להתניית פינוי הקיוסק בתשלום. השופט א' אברהם ציין כי על פי סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 בידי האגודה היה להביא את ההסכם לידי סיום בהודעה שתינתן זמן סביר מראש והמבקש אינו זכאי לפיצוי כלשהו על הפינוי, מסקנה שמתחזקת נוכח הוראות ההסכם משנת 1979. כמו כן קיבל בית המשפט המחוזי פה אחד את ערעורה של האגודה בנוגע להוצאות המשפט ופסק כי על המבקש לשאת בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורכי דין בסך 20,000 ₪ לטובת המשיבה עבור ההליך בבית משפט השלום.

10.

בסוגיית הפיצוי בגין פינוי הצריף נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי. השופט א' אברהם , בדעת מיעוט, סבר כי אין להתנות את פינוי הצריף בתשלום פיצויים, נוכח העובדה שהמבקש ומשפחתו עשו שימוש בצריף משך למעלה מיובל שנים, בלי ששילמו ולו אגורה אחת לאגודה תמורת השימוש. השקעתם בצריף לא מגיעה כדי שיעור דמי השימוש שהיו משולמים בגין המקרקעין משך חצי מאה. מנגד, השופט ב' ארבל - שאליו הצטרף השופט ז' הווארי - סבר כי ראוי להתנות את פינוי הצריף בתשלום פיצוי. לדבריו, המבקש הקים את הצריף לפני למעלה מחמישים שנים, הוסיף לו והשביחו עם השנים, הכל מול עיניה הבוחנות של האגודה, שלא הביעה כל התנגדות, שתיקה שמהווה משום הסכמה. עוד הוסיף, כי על פי הקו המנחה בפסיקה, כאשר השקיע בר הרשות במקרקעין, יש מקום להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים, וכך יש להורות במקרה דנן (בית המשפט המחוזי לא התערב בסכום הפיצוי שפסק בית משפט השלום).

11.

בית המשפט המחוזי דחה - פה אחד - את ערעורו של המבקש, לרבות טענת ההתיישנות וטענת הדיירות המוגנת. כמו כן, הורה בית המשפט המחוזי כי המבקש ישא בשכר טרחת עורכי דינה של האגודה בתיק הערעור בסך 10,000 ₪.

נימוקי בקשת רשות הערעור

12.

טענותיו של המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור הן כמפורט להלן. לגבי הצריף: עילת התביעה לא הוכחה, משלא הוכח כי הרשות שניתנה למבקש בוטלה בזמן כלשהו (בהקשר זה טוען המבקש כי האגודה לא הביאה כלל עדים רלבנטיים ולא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה); המבקש רכש זכות דיונית מכוח שנים (התיישנות) שמשמעותה חסינות בפני תביעה לפינוי וסילוק יד; לחילופין, המבקש הוכיח את מעמדו כדייר מוגן בצריף ועל כן לא ניתן לפנותו ממנו; לחילופי חילופין, המבקש הוא בר-רשות מכוח רישיון בלתי הדיר ומכוח מעמדו זה לא ניתן לפנותו מהצריף; במידה וייקבע כי הרישיון של המבקש בצריף הוא רישיון הדיר, יש להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק כתנאי לפינוי לסך של 222,250 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. לגבי הקיוסק: עילת התביעה לא הוכחה משלא הוכח כי המבקש ממשיך להחזיק בקיוסק שלא כדין ולאחר שהרשות שניתנה לו בוטלה; לחילופין, מעמדו של המבקש בקיוסק הפך להיות מעמד של בעל רישיון בלתי הדיר לאור חלוף השנים ואי חידושו של הסכם הרישיון; לחילופי חילופין, ככל שייקבע כי מעמדו של המבקש בקיוסק הוא של בר-רשות מכוח רשות הדירה, יש להתנות את הפינוי מהקיוסק בתשלום פיצוי בגין ההוצאות הכרוכות בחיסול עסקו בטווח פיצוי שבין 520,000 ₪ לבין 566,000 ₪.

13.

המבקש טוען בהרחבה כי ייפוי הכוח שניתן לבא כוח המשיבה לא ניתן כדין ולפיכך לכאורה אין לבא כוח המשיבה הרשאה כדין לייצגה. כמו כן, חוזר המבקש על טענותיו כי החזקה שלו בצריף היא בגדר "חזקה נוגדת" (להבדיל מבר-רשות במקרקעין) וכן כי עילת התביעה בנוגע לצריף התיישנה. המבקש מוסיף ומעלה טענה לעניין הוצאות המשפט. לדבריו, בבית המשפט המחוזי רק השופט אברהם התייחס לשאלת ההוצאות, אולם דעתו הייתה דעת מיעוט, ובנסיבות אלה, לדעתו, לא היה מקום לעשות צו להוצאות בהליך הערעור.

14.

המבקש טוען כי בנסיבות המקרה דנן ראוי ומוצדק ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי, בראש ובראשונה, לשם מניעת עיוות דין קשה למבקש. בנוסף, לטענתו, בקשה זו מעוררת שאלות משפטיות חשובות בעלות השלכה רחבה: שאלת נטל ההוכחה בתביעות לסילוק יד על יסוד סעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מקום שמוכח כי הנתבע מחזיק במקרקעין מכוח רישיון ושעה שהתובע לא הביא שום ראיה להוכחת הפסקת או ביטול הרשות; וכן פרשנותו הראויה של סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה וקראתי בעיון את פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים. פסקי הדין של הערכאות דלמטה מנומקים היטב, מבוססים על עובדות המקרה ומעוגנים בפסיקתו הנרחבת של בית משפט זה בסוגיות השונות. גם לגופו של עניין, איני רואה מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי באף אחת מהסוגיות שאותן מעלה המבקש. נוכח העובדה כי למבקש ניתן פרק זמן הולם לפנות את המקרקעין ואף נפסק לו פיצוי (בגין פינוי הצריף). לאור נסיבות המקרה, ובין היתר העובדה כי למבקש בית מגורים חילופי, אף איני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין כטענתו. גם בסוגיית ההוצאות לא מצאתי כל ממש בטענתו של המבקש. השופט אברהם פסק את שפסק בשאלת ההוצאות (כמו גם ביתר הסוגיות שעמדו לפניו). השופט ארבל הצטרף למסקנותיו של השופט אברהם, למעט בסוגיה אחת (הפיצוי בגין פינוי הצריף) וכך גם השופט הווארי. בנסיבות אלה, אין מקום לטענת המבקש שלפיה "לא ניתן למצוא רוב לדעה אחת בשאלת ההוצאות", שכן ברור כי דעתו של השופט אברהם בשאלת ההוצאות היא דעת כל חברי המותב.

16.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.