רע"א 7112/09 יוסף טרוים נ. ארקדי גאידמק ו/או בר לב אריה

כפי שעולה מהמסמכים אותם צרפו הצדדים, ראשיתה של הפרשה שלפניי הינה בתביעה כספית אותה הגיש המבקש ברע"א 7112/09 ו-רע"א 10227/09 (להלן: טרוים ) כנגד המבקש ברע"א 256/10 (להלן: גאידמק ) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (א 2002/03). בתביעה טען טרוים כי בינו ובין גאידמק נכרת הסכם בכתב לפיו התחייב גאידמק לשלם לו סך של 22 מיליון דולר תמורת מפעל פטרוכימי בקזחסטן. טרוים טען כי גאידמק לא שילם לו את מלוא התמורה המוסכמת ותבע לאכוף את ההסכם ולחייב את גאידמק לשלם לו סך של 19 מיליון דולר.

ביום 11.5.2006 הסכימו הצדדים על העברת התובענה לבוררות. כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט המחוזי, הצדדים העבירו את התובענה לבוררות "במצב בו היא מצויה ואותה בלבד, לשלב שמיעת הראיות, לרבות הכרעה בבקשות התלויות ועומדות כיום בתביעה". כן נקבע כי הבוררות תתקיים בפני השופט בדימוס דן ארבל (להלן: הבורר ) וכי תמונה ערכאת ערעור המונה שלושה בוררים, כאשר ערעור על החלטות ערכאת הבוררות הראשונה הינן בזכות והחלטותיה של ערכאת הערעור יהוו חלק מפסק הבורר. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה על ידי בית המשפט.

ביום 22.7.2008 נתן הבורר את פסקו (להלן: פסק הבוררות ). בפסק הבוררות נקבע כי אכן נתקיים הסכם כלשהו בין הצדדים, אולם אין מדובר בהסכם בכתב, אשר טרוים לא הצליח להוכיח את קיומו, אלא בהסכם בעל פה. הבורר קבע כי בין הצדדים נערכה טיוטת הסכם כתוב כלשהי, כאשר ברבות הימים אמורים היו הצדדים לערוך הסכם, בהסתמך על ההסכמות הכלליות שבה, אולם נסיבות כאלו ואחרות הביאו אותם למסקנה כי כדאי להעביר את הבעלות במפעל במהירות האפשרית. בהתאם קבע הבורר כי על גאידמק לשלם לטרוים סך של 46,377,157 ש"ח.

בעקבות מתן פסק הבוררות פנה טרוים לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישורו, ובמקביל הגישו שני הצדדים גם יחד ערעור לערכאת הערעור שנקבעה בבוררות. בהסכמת הצדדים השהה בית המשפט את ההחלטה בבקשה לאישור פסק הבוררות עד להחלטה בערכאת הערעור.

ביום 2.7.2009 נתנה ערכאת הערעור בבוררות – השופטים בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד, ורדי זיילר ופרופ' דן ביין (להלן: הבוררים ) – את פסק דינה (להלן: פסק הבוררות בערעור ). בפסק הבוררות בערעור נקבע כי טרוים לא הוכיח כי בין הצדדים הושג הסכם מחייב, לא בכתב ולא בעל פה. עם זאת נקבע כי נקודת המוצא היא שעל גאידמק חלה חובה לשלם תמורה על זכייתו בבעלות על המפעל, ולכן החלופה הראויה היא חיובו על פי אומדנה דדינה. לפיכך בוטל פסק הבוררות הראשון ונקבע כי על גאידמק לשלם לטרוים סכום של 8 מיליון דולר, בגין שוויו הראוי של המפעל.

בעקבות זאת הגיש טרוים בקשה לאישור פסק הבוררות בערעור, כשבמקביל ביקש הוא מבית המשפט כי יכריע בבקשתו לאישור פסק הבוררות הראשון. במקביל הגיש גאידמק בקשה לביטול החלק בפסק הבוררות בערעור אשר חייבו בתשלום לטרוים.

ביום 7.8.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיאה י' זפט) את בקשתו של טרוים לאישור פסק הבוררות הראשון. בית המשפט קבע כי אין לראות בפסק הבוררות הראשון כפסק המכריע באופן סופי במחלוקת בין בעלי הדין אלא כשלב ביניים שלאחריו הייתה לכל אחד מבעלי הדין זכות ערעור. משקבעה ערכאת הערעור כי פסק הבוררות הראשון מבוטל, אין עוד טעם בבקשה לאישור פסק בוררות זה.

ביום 13.12.2009 אישר בית המשפט המחוזי בחלקו את פסק הבוררות בערעור, בקבעו כי הבוררים בערעור לא חרגו מסמכותם משחייבו את גאידמק בתשלום לטרוים על פי אומדנה. עם זאת קבע בית המשפט כי קביעתם זו, אשר לא נסמכה על טיעוני הצדדים בפניהם, קיפחה את זכותם להבאת ראיות, שכן משלא ידעו הם אודות האפשרות כי הבוררים עשויים לפסוק על פי עילה זו, לא הציגו הם ראיות רלוונטיות בדבר שוויו הראוי של המפעל. לפיכך הורה בית המשפט על השבת הענין לבוררים.

מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי.

במסגרת רע"א 7112/09 טוען טרוים כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 7.8.2009 לפיה אין אפשרות לאשר את פסק הבוררות הראשון. לטעמו מדובר בפסק ביניים שניתן לאשרו, כאשר הצדדים התכוונו לכך שניתן יהיה להגיש בקשות לאישור הן פסק הבוררות והן פסק הבוררות בערעור. לטענתו, משלא הגיש גאידמק בקשה לביטול פסק הבוררות, היה על בית המשפט לאשרו.

במסגרת רע"א 10227/09 טוען טרוים כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.12.2009 לבטל את חלקו של פסק הבוררות בערעור. לטענתו, במקרה דנן לא נגרם לגאידמק כל עיוות דין בפסק הבוררות בערעור, ועל כן לא היה מקום לבטלו. עוד טוען הוא כי על פסק הבוררות בערעור חל סעיף 21א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), לפיו עילות הביטול של פסק בוררות שניתן בערעור הינן רק היותו מנוגד לתקנת הציבור או בהתקיים עילה על פיה ניתן לבטל פסק דין סופי של בית משפט. כן טוען טרוים כי היה על בית המשפט להתעלם מבקשת הביטול של גאידמק בהיעדר תצהיר כדין, ולאור קיומה של מניעות משפטית מצידו, שכן בהליך אחר טען לחלותו של סעיף 21א לחוק הבוררות. עוד טוען טרוים כי היה על בית המשפט להורות לגאידמק להפקיד ערובה כתנאי לדיון בבקשתו. אף לגופו של ענין טוען טרוים כי שגה בית המשפט משהתערב בפסק הבוררות בערעור.

מנגד, במסגרת רע"א 256/10 טוען גאידמק כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ביטל את חלקו של פסק הבוררות בערעור בו נקבע חיובו לשלם לטרוים את שוויו הראוי של המפעל על פי אומדנה, שכן מדובר היה בחריגה מסמכות של הבוררים, אשר הוגבלה לתובענה החוזית אותה הגיש כנגדו טרוים, במסגרתה לא נתבע כל סעד בגין שוויו הראוי של המפעל.

כפי שנקבע לא פעם, הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת אלא במקרים יוצאי דופן, בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור מטעמי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים

(לא פורסם, 21.1.2008); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל

(לא פורסם, 11.2.2008)).

בכל הנוגע לענייננו, מעלה רע"א 256/10 שאלה מסוג זה, הנוגעת ליכולתו של בורר, אשר סמכויותיו הוגבלו להכרעה בתובענה ולסוגיות שנדונו בה בלבד, לפסוק לטובת התובע בגין עילה אשר לא נתבקשה על ידו בתביעתו ואשר הצדדים לא הסכימו מפורשות לדון בה (והשוו ע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב , פ"ד נ(1) 284 (1996); סמדר אוטלונגי, בוררות – דין ונוהל

(מהדורה רביעית), כרך ב', עמ' 1015 (להלן: אוטלונגי, בוררות )). אשר על כן, מצאתי לנכון להעניק רשות ערעור ברע"א 256/10, והערעור בה ידון בפני הרכב שלושה.

מנגד, דין הבקשות ברע"א 7112/09 ו-רע"א 10227/09 להידחות, משאין הן מגלות כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי, בהיותן נטועות כל כולן בעניינם הפרטני של הצדדים. מסיבה זו בלבד, דין הבקשות להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשות להידחות אף לגופו של ענין.

בכל הנוגע לרע"א 7112/09, הרי שלטענותיו של טרוים ביחס לפסק הבוררות הראשון אין כל בסיס בדין או בעובדות המקרה. כפי שעולה בבירור מפרוטוקול הדיון ביום 11.5.2006, הצדדים קבעו מפורשות כי החלטותיה של ערכאת הערעור בבוררות יהוו חלק מפסק הבורר, ובהתאם קבעו ערעור בזכות על פסק הבוררות הראשון. בנסיבות אלו, ולאור ביטולו של פסק הבוררות במסגרת פסק הבוררות בערעור, אין כל משמעות לבקשה לאישורו של פסק הבוררות הראשון, הנבלע בפסק הבוררות בערעור – הוא פסק הבוררות הסופי (וראו אוטלונגי, בוררות , כרך א', עמ' 371, 383).

גם דינן של הטענות הנטענות ברע"א 10227/09 להידחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הצדדים הסכימו כי עילות הביטול יהיו אלו הקבועות בחוק, והסכמה זו יש להבין כמתייחסת למצב החוקי ששרר בעת ההסכמה. לפיכך, אין בהוספתו של סעיף 21א לחוק הבוררות כדי לגרוע מעילות הביטול, שכן הוספתו נעשתה לאחר מועד ההסכמה. מנגד, אין לראות בהתייחסותו של גאידמק לחקיקתו של סעיף זה כמעידה על הסמכתו לתחולתו על המקרה, שכן התייחסות זו הייתה אך מתוך אנלוגיה, בפנייה להגיון שעמד מאחורי הצעת החוק, ותו לא.

אף בהיעדרו של תצהיר מצידו של גאידמק מהבקשה לביטול פסק הבוררות בערעור אין כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן מדובר בטענות משפטיות במהותן, אשר אינן דורשות הוכחה בתצהיר. כך גם לא מצאתי בטענה לפיה היה על בית המשפט לחייב את גאידמק בהפקדת ערובה כל טעם שיש בו כדי להצדיק התערבות בפסק הדין.

לבסוף, לא מצאתי כל מקום לקבל את הטענה לפיה היה על בית המשפט להימנע מלהתערב בהחלטת הבוררים לפסוק לפי אומדנה בדבר שוויו של המפעל על פי הראיות שהובאו במסגרת הליך הבוררות. כאמור לעיל, מדובר בעילה אשר לא נתבקשה במסגרת התובענה החוזית ובהתאם הצדדים לא הציגו את ראיותיהם באשר לה במסגרת הבוררות. ענין זה יובא כאמור לדיון בפני הרכב, אולם אף אם יוחלט כי החלטת הבוררים בענין ניתנה בסמכות הרי שלמצער יש לאפשר לצדדים להביא את ראיותיהם בענין.

אשר על כן , בקשת רשות הערעור ברע"א 7112/09 ו-רע"א 10227/09 נדחות.

טרוים – המבקש בבקשות אלו, ישא בשכר טרחת עורכי דינו של גאידמק – המשיב בהן, בסך 20,000 ש"ח.

רע"א 256/10 תובא כאמור לדיון בפני הרכב שלושה.