רע"א 7117/99 מקבילי שי נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 2.9.99 בע"פ 330/99 (השופטים פיזם, ברלינר, וחוזה).

1.בבית משפט לנוער בחדרה (השופטת בן חנוך), תיק נוער 39/95, הוגש נגד המבקש כתב אישום שייחס לו עבירות של אינוס ומעשים מגונים (כתב האישום כלל בתחילה רק אישום בביצוע מעשים מגונים, אך תוקן והוספה לו גם עבירת אינוס) בבת דודתו, אשר בעת המעשים הייתה בת שש בלבד. המבקש זוכה מחמת הספק, משום שבית המשפט לנוער לא מצא סיוע לדברי המתלוננת, שכשלעצמם היו מהימנים עליו. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ 324/98). בית המשפט המחוזי (השופטים הס, ברלינר, גרשון) קיבל את הערעור וקבע (בהסתמך על עדות המתלוננת ועל עדות רופא שבדק אותה), כי "הנאשם ביצע במתלוננת עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(א)(1) ו-(3) לחוק". יצוין כי בית המשפט החליט שלא לקבוע, כי המבקש ביצע במתלוננת גם עבירת האינוס, שכן, חרף העובדה שבכתב האישום המתוקן נוסף אישום באינוס לא הוסף לו יסוד הבעילה, וזו עלתה רק מהראיות שהוצגו במהלך הדיונים. לאור האמור, הורה בית המשפט כי התיק יוחזר לבית המשפט לנוער על מנת שיחליט האם להרשיע את המבקש, ובאם יחליט להרשיעו - גם לגזור את דינו.

2.בית המשפט לנוער (השופטת בן חנוך), אליו הוחזר התיק, החליט להרשיע את המבקש לפי סעיף 24(1) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א - 1971 (להלן: חוק הנוער) וגזר את דינו. גזר הדין שהוטל על המבקש היה 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 800 ש"ח שישולם בארבעה תשלומים שווים. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ 330/99). במסגרת ערעורו כלל המבקש גם את טענותיו נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 324/98. בית המשפט המחוזי סירב לדון בטענות המבקש נגד הקביעות בע"פ 324/98 וקבע, כי מקומן של טענות אלו בבית המשפט העליון - במסגרת בקשת רשות ערעור. גם ערעורו של המבקש על הרשעתו בבית המשפט לנוער ועל העונש שנגזר עליו נדחה.

3.המבקש טוען כי על בית המשפט לדון בבקשת רשות ערעור זו כבערעור עצמו משום שטרם זכה לערער על פסק הדין שניתן בע"פ 324/98. לגוף הדברים טוען המבקש נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי (בע"פ 324/98) כי ביצע מעשים מגונים במתלוננת. לשיטתו, לא היה די בעדות הרופא להוות סיוע ולהביא לקביעת ממצא זה. עוד טוען המבקש כי לא היה מקום להרשעתו, וכי די היה באחת מן החלופות המקלות יותר הקבועות בחוק הנוער.

4.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בית המשפט המחוזי בע"פ 330/99 צדק בכך שלא דן בטענות המבקש נגד ההכרעה בעונש, אלא בטענות כנגד גזר הדין בלבד, וכי הדרך הנכונה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בע"פ 324/98 הינה על ידי הגשת בקשת רשות ערעור. עוד היא טוענת כי אין הבקשה מעלה שאלה משפטית כללית הראויה להידון בשלישית. עצם העובדה כי בית המשפט המחוזי מצא לנכון להתערב בהכרעת הדין של בית משפט השלום אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. באשר לסיוע לעדותה של המתלוננת טוענת המשיבה כי ניתן למצוא סיוע במימצאים הרפואיים, משום שעצם הפגיעה המינית הייתה שנויה במחלוקת והיוותה חלק מחזית המריבה. המשיבה מודה בכך שאין במימצאים הרפואיים כדי לסבך אישית את המבקש, אולם היא מסתמכת על פסיקת בית משפט זה לפיה במקרים של קרובי משפחה אשר גרים תחת קורת גג אחת, שאלת הזיהוי אינה במרכז המחלוקת ולא נדרשת ראיית סיוע נפרדת לגבי זהות המבקש.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, שוכנעתי כי אין מקום להיענות לבקשה. עניינו של המבקש נשמע בפני שתי ערכאות. סוגיית ביצוע העבירות בהן הואשם נדונה תחילה בבית המשפט לנוער ולאחר מכן בבית המשפט המחוזי (במסגרת ע"פ 324/98). כך גם סוגיית הרשעתו וגזירת דינו (שנדונה תחילה בבית המשפט לנוער, לאחר מתן פסק הדין בע"פ 324/98 ולאחר מכן בבית המשפט המחוזי (במסגרת ע"פ 330/99). בכך באה המסכת הדיונית בשתי הערכאות לכדי השלמה. לפיכך מאגדת בקשת רשות הערעור שבפני את שני פסקי דינו של בית המשפט המחוזי - בהתאם לנוהג הנקוט בבית משפט זה במקרים מסוג זה (ראו רע"פ 3564/96 רייס נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם), רע"פ 20/97 "אגד" - אגודה שיתופית לתחבורה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ולעניין זה הדין עם בית המשפט המחוזי שלא נזקק (במסגרת ע"פ 330/99) לטענות המבקש נגד הקביעות בע"פ 324/98.

6.טענותיו של המבקש, כשלעצמן, אינו מצביעות על קיומה של עילה למתן רשות ערעור - בהתאם לכללים הנקוטים בידינו לעניין זה - אין הן מעוררות כל סוגייה משפטית החורגת מגדרו של ההליך הנוכחי (וראו, לדוגמא: רע"פ 6913/98 אליהו מנשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ר"ע 103/82

חניון חיפה

בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). גם לגוף הדברים לא מצאתי ממש בבקשה. בית משפט זה כבר פסק ברע"פ 3904/96 סימן טוב מזרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), כי אין צורך בסיוע לזהות המבצע מקום בו קיימת הזדמנות לבצע את העבירה עקב יחסי משפחה או יחסים קרובים אחרים עם הילד (ראו גם דנ"פ 3135/97 מזרחי סימן טוב נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם)). הוא הדין גם בטענות המבקש לגבי גזר דינו - גזר דין, שכדברי בית המשפט המחוזי, נוטה באופן ברור לקולא.

הבקשה נדחית איפוא.