רע"פ 6913/98 אליהו מנשה נ. מדינת ישראל

1.במסגרת הסדר טיעון הודה המבקש והורשע בעבירה של שידול למעשה זנות (סעיף 201(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין)) ובעבירה של בעילה אסורה בהסכמה (סעיף 346(א) לחוק העונשין). כפי שעולה מפסק הדין של הערכאה הראשונה מתייחסת הרשעה זו לאירועים שהתרחשו בשנת 1996, עת פנה המבקש אל קטינה כבת חמש-עשרה ושידל אותה לשמש כנערת ליווי ולקיים יחסי מין עם אדם שלישי. לאחר מספר פניות, נענתה הקטינה להצעתו של המבקש וזה הפגיש אותה עם אותו אדם. המבקש אף אמר לקטינה להסתיר את גילה האמיתי, ולהציג עצמה כבת 18-17.5 שנה. הקטינה קיימה עם אותו אדם יחסי מין מספר פעמים. היא קיבלה תשלום עבור כל אחת מהפעמים. בחלק מהמקרים הסיע אותה המבקש אל המלון בו התקיימו המפגשים ואסף אותה בסיום הפגישות. מפסק הדין עולה עוד, כי בשתי הזדמנויות שונות קיים המבקש עצמו יחסי מין עם הקטינה, כשהוא מודע לכך שטרם מלאו לה שש-עשרה

שנה.

2.במסגרת הטיעונים לעונש בחן בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (כבוד השופט ג' נויטל) את השיקולים לחומרא ולקולא ונתן דעתו לתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של המבקש. על המבקש הוטל עונש מאסר בפועל של תשעה חודשים. בנוסף, הוטל עליו עונש מאסר על תנאי של שנה, שיופעל אם יעבור תוך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו עבירה לפי סימן י' לפרק ח', או לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, מסוג פשע, לרבות ניסיון; וכן מאסר על תנאי של 8 חודשים למשך שלוש שנים, אם יעבור עבירה לפי סימן י' לפרק ח', או לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, מסוג עוון, לרבות ניסיון.

3.ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"פ 4210/98), שהופנה כנגד חומרת העונש נדחה. בית המשפט (כבוד השופטים: ד' ברלינר, א' בייזר וז' המר) קבע כי הערכאה הראשונה נתנה דעתה לכל השיקולים הרלוונטים, כולל נסיבותיו האישיות של המבקש, נורמת הענישה בעבירות מסוג זה ונסיבות ביצוע העבירות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי: "לא נראה לנו כי יש מקום להתערב בענישה וזאת בלשון המעטה. אין לנו ספק כי העונש נוטה לכיוון הקולא ובוודאי שבימ"ש קמא לא החמיר עם המערער". בהתאם, נדחה ערעורו של המבקש.

4.בפני בקשת רשות ערעורו המכוונת כנגד חומרת העונש שהוטל על המבקש. בבקשתו טוען המבקש כי נפגעו זכויותיו שכן הערכאה הראשונה מנעה ממנו להסתמך על עדיות וראיות שהיה בהן כדי להצדיק הקלה בעונשו. עוד טוען המבקש כי עונשו מהווה סטייה מרמת הענישה המקובלת וכי מפסקי הדין אליהן הפנתה הערכאה הראשונה בפסק דינה עולה, כי היה מקום להסתפק בעונש קל יותר מזה שהוטל. המבקש מוסיף וטוען כי במסגרת השיקולים לקולא היה על הערכאות קמא לתת דעת לאפליה בינו לבין הגבר שקיים יחסי מין עם הקטינה ואשר לא הועמד כלל לדין. לבסוף טוען המבקש כי שיקולים שבמהות הענישה וכן נסיבותיו האישיות המיוחדות מצדיקים הקלה בעונשו והסתפקות במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

5.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. בתשובתה היא טוענת שאין בבקשה זו, המכוונת כנגד חומרת העונש בלבד כדי להצדיק דיון בערכאה שלישית. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור נוכח חומרת מעשיו והוא עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 207 לחוק העונשין בדבר מאסר חובה בעבירה של שידול לזנות. המשיבה דוחה לגופן גם את יתר טענותיו של המבקש בדבר אפליה ובדבר האפשרות להסתמך על עובדות מחוץ לכתב האישום.

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. רשות ערעור אינה ניתנת אלא במקרים המעלים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, בעלת השלכות רחבות החורגות מנסיבותיו של המקרה הבודד (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). כל שיש בבקשה שבפני הוא המקרה הקונקרטי ונסיבותיו. אין בה כל שאלה רחבה המצדיקה דיון בערכאה שלישית. זאת ועוד, בית המשפט זה חזר וקבע לא פעם כי רשות ערעור לא תינתן במקרים בהם כל עניינה של הבקשה הוא בחומרת העונש שהוטל על המבקש (וראו: רע"פ 4809/90 לימור דור נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)). גם לגופם של דברים לא מצאתי הצדקה להעניק למבקש רשות ערעור. נסיבות המקרה כמו גם נסיבותיו האישיות של המבקש נדונו בהרחבה בפסק דינה של הערכאה הראשונה. מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה נבחנה ועונשו של המבקש נקבע תוך איזון בין השיקולים השונים. ערכאת הערעור אף הדגישה כי עונש זה "נוטה לכיוון הקולא" (להשוואה ראו: ע"פ 2985/98, 2987 מקסים שקרוב ואח' נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). לא מצאתי כל הצדקה להתערב במסקנות אלה. לא מצאתי ממש גם ביתר טענותיו של המבקש. בנסיבות אלה דין הבקשה להדחות.

המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום א', ה10.1.99-, לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו.