רע"א 7121/18 גאני בצלאל נ. מוטי ארליך

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 46835-03-17; השופטים ר' יעקובי , מ' בר-עם ו- א' רון ), אשר דחה, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, את ערעור המבקש על פסק הדין שניתן בעניינו בבית משפט השלום בעיר (ת"א 8200-09-13; השופטת ת' בר-אשר צבן ) – ובמסגרתו נדחה חלק הארי של התביעה שהגיש כנגד המשיבים, ונפסק לזכותו פיצוי בסך 85,000 ₪.

בית משפט השלום קבע כי עם קריסת המבנה שבו התגורר המבקש פקעה זכות הדיירות המוגנת שלו – וכי ההסכם שעליו חתמו הצדדים ערב הקריסה, ובו הוסדר מעבר המבקש לדירה חלופית, נשא אופי ארעי ואינו מקנה לו זכויות "עצמאיות". עוד נקבע, כי לא הוכחו תנאי הסף לפסיקת פיצוי בגין קריסת הבניין, ולכן "אין עוד צורך לקבוע" אם המשיבים נושאים באחריות כלשהי כלפי המבקש מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. אשר על כן, ובשל קשיים ראייתיים בנוגע לראשי הנזק שבגינם תבע המבקש, תביעתו נדחתה בעיקרה. עם זאת, על רקע הסדרי הפיצוי שהתגבשו עם יתר הדיירים, פסק בית משפט השלום למבקש פיצוי דומה, בסך 200,000 ₪ – בניכוי שווי דמי השכירות עבור התקופה בה התגורר בדירה החלופית, אשר הועמדו על 115,000 ₪. כאמור, ערעור שהגיש המבקש נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ומכאן בקשת רשות הערעור דנן.

2.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה. השאלות העיקריות שמעוררת הבקשה מתמקדות בפרשנות ההסכם הקונקרטי עליו חתמו הצדדים ערב קריסת המבנה, ומטבע הדברים הן אינן חורגות מד' אמותיהם של הצדדים להליך, ואין בהן כדי להשפיע על כלל בעלי הזכות לדיירות מוגנת. כאמור, הערכאות הקודמות מצאו כי ההסכם המדובר הסדיר את מעברו הזמני של המבקש לדירה חלופית, תוך שמירה על זכויותיו – אך לא הייתה לו כל כוונה להקנות למבקש זכויות חדשות. לפרשנות זו אופי נקודתי מובהק, ובניגוד לטענות המבקש אין בה כדי להשליך על זכויותיהם של דיירים מוגנים אחרים, או להגביל את חופש החוזים שלהם. ההשגות הנוגעות לתוכן ההסכם אינן עומדות, אפוא, בקריטריונים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי – והדבר נכון שבעתיים נוכח אופיין העובדתי .

למעלה מן הצורך, אוסיף כי פרשנותן של הערכאות הקודמת מעוגנת היטב בלשון ההסכם, וגם אם חלק מן הנסיבות – ובייחוד, מגורי המבקש בדירה החלופית במשך פרק זמן העולה משמעותית על שישה חודשים, מבלי שיידרש לשלם שכר דירה – עשויות היו לתמוך בפרשנות אחרת, לא מצאתי שנפלה בה טעות המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

כפועל יוצא, יש לדחות גם את דרישת ההשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. המבקש מבסס דרישה זו על תפיסת ההסכם שכרתו הצדדים "כסוג של 'ביטוח'" (פסקה 65 לבקשה) – אלא שהקביעה כי לפנינו הסכם ארעי ומוגבל שומטת את הקרקע מתחתיה.

3.

מטעמים דומים, יש לדחות גם את יתר רכיבי בקשת רשות הערעור – המתמקדים, רובם ככולם, בהשגות על קביעות עובדתיות של בית משפט השלום. כך לגבי הבקשה "לדחות חלק מהממצאים העובדתיים " לגבי הליקויים שנפלו, כביכול, בדירה החלופית אליה עקר, וכך לגבי סוגיית אחריותם של המשיבים לקריסת המבנה. הערכאה הדיונית מצאה שאין מחלוקת כי המבקש "כלל לא פנה אל [המשיבים] בדרישה לתקן ליקויים ואף אין מחלוקת על כך שבעקבות פניית מחלקת מבנים מסוכנים, פעלו בעלי הנכס לפינויו לשם חיזוקו. אף לא הוכח כי מעשי [המבקשים] או מחדליהם [גרמו] לקריסת הבניין". לא מצאתי מקום להתערב בקביעה עובדתית פרטנית זו, על מכלול רכיביה, או במסקנה המשפטית הנובעת ממנה.

אציין בהקשר זה כי המבקש "רוקד" על מספר עילות אפשריות לביסוס התביעה לדיור חלופי או דמי שכירות ראויים – ואולי משום כך אינו פורש את התשתית המלאה לגבי אף אחת מהן. תחילה, הוא נשען על פסק הדין בע"א 2351/90 לסלאו נ' אמל , פ"ד מז(1) 629 (1993), המתמקד בעוולת הפרה חובה חקוקה (פסקה 66 לבקשה); בהמשך (פסקאות 70-71 לבקשה), מאשים המבקש את המשיבים ברשלנות, ומסתמך על כלל "הדבר מדבר על עצמו", המוזכר בפקודת הנזיקין ביחס לעוולת הרשלנות; ולבסוף (פסקה 74 לבקשה), הוא מסכם כי "לאור כל המפורט לעיל" יש לפסוק לו פיצוי לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. כאמור, נוכח הקביעות לגבי מהות ההסכם הרי שהעילה החוזית כלל אינה רלוונטית – שהרי ההסכם לא הקנה למבקש זכויות החורגות מזכות הדיירות המוגנת שפקעה. ברם, הערבוביה שנוצרה בין העוולות הנזיקיות, ומנעה הצגת ניתוח הולם של יסודותיהן הנפרדים, מקשה עוד יותר על התערבות בהכרעת הערכאות הקודמות.

4.

לבסוף, לא מצאתי להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק לזכות המבקש. יש לזכור כי מדובר בפיצוי שניתן, בין היתר, נוכח הסכמה "חלקית ומסויגת" של המשיבים, כך שההתחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים – לרבות התקופה הממושכת בה התגורר המבקש בדירה החלופית מבלי לשלם דמי שכירות – ראויה.

5.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.