רע"א 7122/20 עזרא חנה נ. המועצה נמקומית אזור

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נועה גרוסמן ) בת"א 69117-03-18 מיום 3.8.2020, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש להבהרת החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי מיום 30.7.2020, או לעיון מחדש בה.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

ביום 29.3.2018 הגיש המבקש, עזרא חנה (להלן: המבקש ), תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד 5 צדדים (להלן: כתב התביעה המקורי ): המועצה המקומית אזור (המשיבה 1. להלן: המועצה המקומית ), רשות מקרקעי ישראל (המשיבה 2. להלן: רמ"י ), המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה (המשיבה 3. להלן: מחלקת האכיפה ), הועדה המחוזית לתכנון ובנייה – מחוז תל אביב (המשיבה 4. להלן: הועדה המחוזית ) ודירה להשכיר – החברה הממשלתית לדיור והשכרה בע"מ (משיבה פורמאלית בהליך שלפניי. להלן: החברה ).

2.

בכתב התביעה נטען כי המבקש הוא חוכר לדורות של חלקה 119 בגוש 6039, הכוללת בית מגורים ושטח אדמה שצמוד אליו (להלן: חלקה 119 ו- הנכס ), מכוח הסכם מיום 9.10.1978 בין חברת עמידר למבקש ואשתו המנוחה (להלן: ההסכם עם עמידר ). עוד נטען, כי המבקש מתגורר בנכס עם משפחתו ומפעיל בו מסעדה במשך למעלה מ-40 שנים (להלן: העסק ), כאשר הסכם השכירות בנכס התחדש מדי שנה. כמו כן נטען, כי לימים הפקיעה המועצה המקומית את חלקה 119 לשם הקמת מיזם, אך אפשרה למבקש לנהוג במקום מנהג בעלים. ואולם, מסוף שנת 2016, ולמצער משנת 2017, חל שינוי לרעה ביחס המשיבים כלפי המבקש ומשפחתו, אשר בא לידי ביטוי בסירוב הרשויות לחידוש רישיון העסק, בקידום בנייה בחלקה 119 תוך התעלמות מהזכויות שצבר המבקש ובהפרת הבטחות לפינויו בכפוף למתן פיצוי הולם. לפיכך, במסגרת התובענה התבקשו, בין היתר, צו הצהרתי המורה על זכאות המבקש לרכישת הנכס, וצווי עשה המחייבים את המשיבים לקיים את ההסכמים עמו ואת הבטחותיהם כלפיו.

3.

כפי שיפורט להלן, האירועים הרלוונטיים לבקשת רשות הערעור דנן הם, בעיקרו של דבר, החלטות שנתן בית המשפט המחוזי בבקשות שהגיש המבקש לתיקון כתב התביעה ולמתן סעדים זמניים במסגרת התובענה הנ"ל.

4.

כתשעה חודשים לאחר הגשת התובענה, ביום 6.1.2019, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון כתב תביעה. לאחר קבלת תגובות הצדדים, ביום 4.2.2019 התיר בית המשפט למבקש לתקן את כתב התביעה, לאור השלב הראשוני בו היה מצוי בירור התובענה. במסגרת כתב התביעה המתוקן, הוסיף המבקש, בין היתר, התייחסות לתפיסת החזקה של רמ"י ומחלקת האכיפה בחלקה 108, הצמודה לחלקה 119 והמשמשת כחנייה ללקוחות העסק (להלן: חלקה 108 ו- כתב התביעה המתוקן , בהתאמה).

5.

בחלוף כחודש ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן, ביום 1.4.2019, הגיש המבקש בקשה לקבלת צו מניעה שיאסור על המשיבים לבצע כל שינוי במצב הקיים בנכס, להפריע לחידוש רישיון העסק, ולהשתמש לרעה בסמכויותיהם על פי דין כלפי המבקש ומשפחתו. בו ביום ניתן צו מניעה ארעי כמבוקש, נגד רמ"י, הועדה המחוזית ומחלקת האכיפה, עד למתן החלטה אחרת (להלן: צו המניעה הארעי ).

6.

לאחר קיום דיון במעמד הצדדים, ביום 13.6.2019 ביטל בית המשפט המחוזי את צו המניעה הארעי. תחילה, הבחין בית המשפט המחוזי בין חלקה 119 – עליה נבנה ביתו של המבקש, לכאורה לפי ההסכם עם חברת עמידר, לבין חלקה 108 – אשר אין למבקש כל זכויות בה. נפסק כי אין למנוע מהרשויות ביצוע פעולות שלטוניות בחלקה 108, וכי בנסיבות העניין אין גם מקום למתן צו מניעה זמני ביחס לחלקה 119 כולה. בית המשפט המחוזי נימק את קביעתו בכך שהתרשם כי ניתן לפצות את המבקש בעין או בכסף, אם תביעתו תתקבל, וכי הנזק שנגרם למשיבים עקב עיכוב הפיתוח של חלקות אלו גובר על הנזק שעלול להיגרם למבקש מביטול צו המניעה הארעי. בנוסף, נקבע כי המבקש לא הצביע על הסכם עמו או הבטחה ממשית שניתנה לו מצד הרשויות לעניין חלקה 119 או חלקה 108, ואף לא ביסס את טענתו כי הפעולות שנוקטים נגדו המשיבים אינן הולמות או עולות לכדי התנכלות. זאת ועוד, נקבע כי המבקש לא גילה לבית המשפט את כל העובדות לעניין הליכים משפטיים שהרשויות נקטו נגדו בעבר ביחס לשתי החלקות הנ"ל. ואולם, בית המשפט המחוזי הבהיר כי האמור אינו חל על הנכס שהושכר למבקש בהתאם להסכם עם עמידר, בהטעימו כי המבקש מחזיק בנכס זה מכוח זכות שלא בוטלה, ולכן הוא זכאי להמשיך ולהחזיק בו. על רקע זה, נקבע כי "ככל שנדרש צו מניעה זמני בגין נכס מצומצם זה בלבד, ניתן בזאת למבקש" (להלן: צו המניעה הזמני ).

7.

ביני לביני, ביום 20.5.2019 הגיש המבקש בקשה שנייה לתיקון כתב התביעה, כך שיכלול עילת תביעה של הפליה אסורה מצד רמ"י. לשיטתו, במקרים דומים נוהגת רמ"י להגיע להסדרי פינוי או שאינה פועלת לפינוי. לאחר קבלת תגובות הצדדים לבקשה, ונוכח ההחלטה מיום 13.6.2019 והשלכותיה האפשריות על התובענה, קבע בית המשפט המחוזי ביום 14.6.2019 כי אינו רואה צורך להיחפז במתן החלטה בבקשת התיקון השנייה.

8.

כשנה מאוחר יותר, ומשמגעים בין הצדדים העלו חרס, ביום 31.5.2020 הגיש המבקש בקשה שלישית לתיקון כתב התביעה, במסגרתה עתר שוב להוספת עילת תביעה של הפליה אסורה מצד רמ"י (להלן: בקשת התיקון השלישית ). המבקש גרס כי תיקון כתב התביעה חיוני לשם בירור הסוגיות המצויות במחלוקת, וממילא טרם הוגשו כל כתבי ההגנה בהליך. רמ"י, מחלקת האכיפה והועדה המחוזית טענו מצדן כי הן מותירות לשיקול דעת בית המשפט את ההחלטה בבקשת התיקון השלישית.

9.

ביום 28.6.2020 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התיקון השלישית, בנימוק שהוספת עילת ההפליה בשלב הנוכחי מהווה שינוי מהותי של התובענה, והורה על מחיקת כתב התביעה הנוכחי והשבת האגרה ששולמה. זאת, מכיוון שחלפו למעלה משנתיים ממועד הגשת התובענה, ובהינתן העובדה שכבר התקיים דיון משמעותי בבקשה למתן צו מניעה במסגרתו "התיק קיבל מתווה ולבוש ספציפי" (פסקה 5 להחלטה) – קרי, נעשתה הבחנה בין חלקה 108 לחלקה 119 בכל הנוגע לזכויות המבקש, נבחנו הפעולות שנקטו הרשויות לשם אכיפת זכויותיהן בחלקות ונדונה התנהלות המבקש מול הרשויות לאורך השנים. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי ישנו ספק אם האירועים הספציפיים משנת 2018 שביסוד כתב התביעה המקורי, בדגש על החלטות הוועדה המחוזית מחודשים ינואר עד מרץ 2018 ביחס לשינוי המצב הקיים בחלקות, יהיו רלוונטיים להליך החדש. על כן, נקבע כי הפתרון הראוי, כפי שכבר הציע בית המשפט קודם לכן בהליך, הוא הגשת תובענה חדשה שתהלום את הנסיבות הנוכחיות במקרקעין מושא המחלוקת ואת העילות המתאימות נגד המשיבים (להלן: ההחלטה הראשונה ).

10.

ביום 28.7.2020 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול ההחלטה הראשונה, מן הטעם שההחלטה ניתנה בלי שהוגשה תשובת המועצה המקומית לבקשת התיקון השלישית, על אף היותה גורם משמעותי בהליך, ובלי שניתנה למבקש אפשרות להגיב לתשובות המשיבים לבקשה. לחלופין, נטען כי יש לערוך עיון חוזר בהחלטה הראשונה ולקבל את בקשת התיקון השלישית, חלף מחיקת התובענה. לחלופי חלופין, עתר המבקש לקבלת זכות תגובה לתשובות לבקשת התיקון השלישית ולקביעת דיון בבקשה. לשיטתו, הוספת עילת תביעה של הפליה פסולה אינה משנה באופן מהותי את כתב התביעה, שכן עילה זו הועלתה במסגרת הדיון בבקשה למתן צו מניעה, וכן הועלתה בעקיפין במסגרת כתב התביעה המקורי וכתב התביעה המתוקן. לבסוף, נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי לעניין מתן צו מניעה זמני ביחס לנכס בו מתגוררים המבקש ובני משפחתו הפכה לחלוטה. על כן, סבר המבקש כי למחיקת התובענה עשויות להיות השלכות על צו המניעה האמור באופן שעלול להסב לו נזק בלתי הפיך.

11.

יומיים לאחר מכן, ביום 30.7.2020, נתן בית המשפט המחוזי החלטה בבקשה הנ"ל של המבקש. תחילה, ציין בית המשפט כי הוא רואה בבקשה זו כתגובה של המבקש לתשובות המשיבים לבקשת התיקון השלישית, ובכך ניתן מענה לטענתו בעניין זה. בנוסף, נקבע כי העובדה שהמועצה המקומית לא הגישה תשובה לבקשה האמורה אינה מהווה שיקול להיפוך ההחלטה הראשונה, משהמועצה המקומית בעצמה לא הזדעקה על כך. לגופם של דברים, נקבע כי ההליך המשפטי בעניינו של המבקש מצוי אמנם בשלב מקדמי, היות שלא הוגשו עדיין כל כתבי הטענות והתקיים רק דיון בבקשה למתן צו מניעה – במסגרתו נדחו כלל טענותיו של המבקש. ואולם, כך נקבע, בקשת התיקון השלישית הוגשה כשנתיים לאחר הגשת כתב התביעה המקורי, והמבקש כבר תיקן פעם אחת את כתב תביעתו. כמו כן, התרשם בית המשפט המחוזי כי השינוי המבוקש בבקשת התיקון השלישית מהווה שינוי של כתב התביעה מן הקצה אל הקצה. אשר על כן, נקבע כי אין לאפשר תיקון הדרגתי של כתב התביעה. יתרה מכך, סבר בית המשפט המחוזי כי קבלת בקשת התיקון השלישית תוביל לכך שהתיק דנן יזכה לקדימות על פני תיקים שהוגשו לאחר מועד הגשת כתב התביעה המקורי, ובכך ייווצר חוסר צדק דיוני והעדר יעילות. לבסוף, נקבע כי הנזק שייגרם למבקש ממחיקת התובענה אינו משמעותי, שכן באפשרותו להגיש כתב תביעה חדש הכולל את טענותיו העדכניות. לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי להותיר את ההחלטה הראשונה על כנה, כך שהתובענה תימחק (להלן: ההחלטה השנייה ).

12.

ביום 3.8.2020 הגיש המבקש " בקשה להבהרת ההחלטה מיום 30.7.2020 [היא ההחלטה השנייה – ע' ג'] ובקשה לעיון חוזר ", במסגרתה נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שכלל טענות המבקש לעניין מתן סעד זמני נדחו (להלן: הבקשה להבהרה ולעיון חוזר ). זאת, מאחר שבהחלטתו מיום 13.6.2019 ניתן צו מניעה זמני ביחס לנכס בו מתגוררים המבקש ובני משפחתו. לכן, נטען כי על בית המשפט המחוזי היה לדון בסוגיה של צו המניעה הזמני במסגרת ההחלטה השנייה, להבהיר את מתן הצו האמור ולהורות על ביטול מחיקת התובענה.

13.

ואולם, בהחלטה שניתנה כבר באותו היום דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נועה גרוסמן ) את הבקשה להבהרה ולעיון חוזר, בנימוק שכבר עיין מחדש בהחלטה הראשונה במסגרת ההחלטה השנייה, והחליט שלא לבטל את מחיקת התובענה. בנוסף, הוטעם כי שתי ההחלטות הקודמות בהירות דיו, וכי בקשתו האחרונה של המבקש לא נועדה לשם הבהרה אלא לשינוי ההחלטה המורה על מחיקת התובענה (להלן: ההחלטה השלישית ).

בקשת רשות הערעור

14.

בבקשת רשות הערעור, המתייחסת להחלטה השלישית, אך תוקפת הלכה למעשה בעיקר את ההחלטה השנייה, טוען המבקש כי ראוי להשיב על כנו את צו המניעה הזמני האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכס. זאת על יסוד מספר טעמים: ראשית , נטען כי בית המשפט המחוזי לא הסביר את הסתירה המהותית בין ההחלטה השנייה מיום 30.7.2020 – לפיה כלל טענות המבקש לעניין הסעד הזמני נדחו ונמצא שאין ליתן צו מניעה בענייננו, לבין ההחלטה מיום 13.6.2019 – במסגרתה ניתן צו מניעה זמני ביחס לנכס. לשיטת המבקש, צו המניעה הזמני היה בתוקף עד להחלטה הראשונה בה הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת התובענה. על כן, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטה השלישית בכך שסירב לעיין מחדש בהחלטה השנייה או להבהירה.

שנית , נטען כי כחודש לאחר שנמחקה התובענה הוגשה נגד המבקש ומשפחתו בקשה לפינוי הנכס ולמתן צו הריסה. משכך, לא ניתן לומר כי נזקו של המבקש אינו משמעותי. לטענת המבקש, מבין צווי המניעה הזמניים שביקש, צו המניעה הזמני ביחס לנכס הוא בעל החשיבות הרבה ביותר , מכיוון שעקב מתן הצו האמור הוא נמנע מהגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 13.6.2019, בכל הנוגע לדחיית בקשותיו למתן צווי מניעה נוספים. לבסוף , נטען כי ההחלטה למחיקת התובענה היא יוזמה של בית המשפט המחוזי, כאשר לא ניתנה למבקש זכות טיעון בנושא. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לבטל את צו המניעה הזמני ביוזמתו, בייחוד ללא מתן הסבר מה עלה בגורל הצו.

דיון והכרעה

15.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתגובות.

16.

בבקשת רשות הערעור שלפניי ממקד המבקש את טענותיו בסתירה הקיימת לשיטתו בין החלטותיו השונות של בית המשפט המחוזי, לעניין צו המניעה הזמני שניתן ביחס לנכס בו הוא מתגורר עם משפחתו. ואולם, צו מניעה זמני, בדומה לכל סעד זמני אחר, תקף ככלל עד למתן פסק הדין בהליך העיקרי. זאת, מכיוון שמהות הסעדים הזמניים היא הבטחת קיומו של ההליך העיקרי ואפקטיביות פסק הדין שיינתן בו (ראו: רע"א 1741/16 עזבון עידו מרק נ' ביטון , פסקה 2 (4.4.2016); רע"א 3665/17 דיאליט בע"מ נ' הדר , פסקה 9 (22.06.2017);

אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

כרך א 725 (מהדורה שלוש עשרה, 2020) (להלן: גורן )). בענייננו, במסגרת ההחלטה מיום 13.6.2019 ניתן צו מניעה זמני אך ורק ביחס לנכס בו מתגורר המבקש עם משפחתו. ואולם, משניתנה ההחלטה הראשונה, המורה על מחיקת התובענה, ובהעדר התייחסות המאריכה את תוקף צו המניעה הזמני עד למועד מוגדר, פקע גם צו המניעה הזמני האמור. בהקשר זה, ראיתי לציין כי על פניו האמור בהחלטה השנייה (מיום 30.7.2020) אכן אינו מתיישב עם ההוראה על מתן צו המניעה הזמני בהחלטה מיום 13.6.2019. ואולם, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי, שכן משנמחקה התובענה ללא מתן הוראות נוספות – ממילא פקע צו המניעה הזמני ביחס לנכס.

17.

להשלמת התמונה, יצוין כי בניגוד לטענת המבקש בית המשפט המחוזי היה מוסמך להורות על מחיקת התובענה מיוזמתו במסגרת ההחלטה הראשונה. תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי " בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה " (ראו גם תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018), והלכה נקוטה עמנו כי תקנה זו "אינה מתנה את סמכות המחיקה ביוזמת בעלי הדין. שיקול הדעת הוא של בית המשפט, הרשאי להחליט מיוזמתו הוא, ואפילו בניגוד לעמדת הנתבעים" (ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ , פ"ד מא(1) 577, 580 (1987); ראו בנוסף: גורן , בעמ' 294). אכן, על בית המשפט להשתמש בסמכות זו במשורה, ולהורות על מחיקת תובענה רק במקרים חריגים, כאשר ישנן נסיבות יוצאות דופן המחייבות זאת (השוו: ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' סתם , פ"ד מב(1) 541, 546-545 (1988); ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נח(1) 577, 583-582 (2003)). אפס, סוגיית אופן השימוש בסמכות האמורה אינה דורשת הכרעה במסגרת בקשת רשות הערעור המונחת לפניי, העוסקת בגורל צו המניעה הזמני. יוער בעניין זה כי מחיקת תובענה היא עניין לגביו ניתן להגיש ערעור בזכות (מאחר שהוא מסיים את הדיון בתובענה), ואין הוא לפיכך נושא לבקשת רשות ערעור.

18.

ויודגש, בית המשפט המחוזי הורה על מחיקת התובענה ולא על דחייתה , כך שלא נפגעה זכות הגישה לערכאות של המבקש. הווה אומר: באפשרותו להגיש תובענה חדשה בהתאם למצב הדברים כיום, ולצדה בקשה למתן סעד זמני בהתאם לכל דין.

19.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. משלא נתבקשו תגובות, אין צו להוצאות.