רע"א 7160/06 חנית ובטחון בע"מ נ. עידן גולדנברג , עו"ד

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, גנות ובר זיו) בע"א 1150/05 מיום 20.6.06, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת למלשטריך-לטר) בת"א 16815/01 מיום 6.1.05.

ב.

המבקשת, חברה שעיסוקה במתן הלוואות חוץ בנקאיות, הגישה תביעה כנגד המשיב, עורך דין במקצועו, אשר שימש כמפרק זמני של חברת מ.ק.ש.י חברה למסר בינלאומי בע"מ (להלן החברה). הרקע לכך הוא, כי במסגרת תפקידיו כמפרק, פנה המשיב לבית המשפט שלפירוק בבקשה דחופה למתן הוראות, שיתיר לו לפעול "ככל הדרוש ו/או ככל שיידרש לביצוע הסדר הנושים והפעלת חברות מ.ק.ש.י וניהולן, ובכלל זה ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל...." נתבקש אישור לשורה של פעולות ספציפיות, ביניהן נטילת אשראי בנקאי. האישור ניתן. בבסיס התביעה שהוגשה על-ידי המבקשת לבית משפט השלום עמדה הטענה כי במהלך פעילותו של המשיב כמפרק זמני נטלה החברה לבקשתו מן המבקשת הלוואות שלא נפרעו. נטען לאחריות אישית של המשיב להחזר ההלוואות.

ג.

בית משפט השלום דחה את התביעה בקבעו, כי לא הוכח שהמשיב חרג מסמכותו או פעל

בניגוד לסמכות שהוענקה לו על ידי בית המשפט לקבלת אשראי; לא זו אף זו, אלא שבית המשפט אישר לקיחת אשראי מצדדים שלישיים. נקבע כי על אף שייתכן שהיה על המשיב להביא לידיעת בית המשפט כי בכוונתו לפנות לקבלת הלוואות בשוק האפור, אין לראות בנטילתן חריגה מפורשת מסמכות. עוד נקבע, כי מדו"חות הרווח וההפסד של החברה עולה, שהמשיב שיפר "באופן משמעותי ומדהים" את רווחיות החברה. הוסף כי העסקאות בין המבקשת למשיב נערכו כולן טרם יום 3.11.99, שלאחריו נקלעה החברה למצוקת מזומנים. זמן פרעון השיקים, כך נקבע, היה לאחר המועד שהמשיב שוחרר בו מתפקידו. לבסוף נקבע כי פעילות המשיב בלקיחת ההלוואות היתה כמפרק זמני, והוא אינו ערב באופן אישי להחזרתן.

ד.

כלפי פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום, נוכח קביעותיו העובדתיות, המבוססות על חומר הראיות שהיה בפניו. לגופם של דברים נקבע, כי המשיב יכול היה לצאת מן ההנחה שבאפשרותו להפעיל את החברה גם בעזרת הלוואות חוץ בנקאיות, וכי לא היתה כל קביעה של בית המשפט שפיקח על הפירוק אשר אסרה עליו פעילות כזאת. נקבע, כי פעילותו לא עלתה לכדי התרשלות, לרבות לא על דרך יצירת מצג כי הוא ערב להלוואות באופן אישי.

ה.

מכאן הבקשה הנוכחית. לטענת המבקשת, עסקינן בשאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כללית - היא שאלת אחריותו של בעל תפקיד בכלל, ובפרט לשיקים שמסר בחתימתו כאשר אלה חוללו מחמת אי כיסוי מספק בקופת הפירוק הזמני. כנטען, עולה גם השאלה האם פקיד בית המשפט רשאי, ללא אישור בית המשפט וללא יידוע הנושים, ליטול התחייבויות כספיות לצורך הפירוק, על בסיס תחזית עסקית או צפייה לרווחים. הוסף כי בתי המשפט השונים נחלקים ביחס להיקף אחריותו האישית של בעל התפקיד.

ו.

נתבקשה תשובה. המשיב, מצדו, סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי פעולתו של המפרק הזמני נבחנת לפי מבחן המפרק הסביר - החב חבות אישית אם הפר הוראה של בית המשפט או התרשל התרשלות רבתי. נטען כי כאשר מפרק זמני מקבל על עצמו את התפקיד, עליו לפעול בנאמנות, בזהירות ובהתאם להחלטת בית המשפט, אולם אין זאת חובתו שלא לטעות. כל קביעה אחרת סופה שתרתיע בעל תפקיד מקבלתו שכן ניתן יהא לחייבו, אם בדיעבד נמצאו שיקוליו מוטעים, ככל שלא צפה התפתחויות ושינויים העלולים להרע את מצב החברה. צוין כי הפסיקה בתחום היא אחידה ושבתי המשפט במקרה שלפנינו הלכו בעקבותיה. המקרים בהם מצא בית המשפט לנכון להטיל על מפרק זמני אחריות אישית הם מועטים, והדבר נעשה תוך הבעת עמדה זהירה ומרוסנת. עוד נטען, כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על קביעות

מהימנות ועובדה, שאין מקום להתערב בהן.

ז.

(1) לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובצרופותיהן, חוששני שאין בידי להיעתר לה. על אף ניסיונותיה של המבקשת להעטות על הבקשה אצטלה של חשיבות משפטית וציבורית, הריה תחומה לדלת אמותיהם של הצדדים. ככזו אין היא עומדת באמות המידה של המקרים, לגביהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד ל"ו (3) 123 -מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). המבקשת חפצה להידרש מחדש לשאלות עובדתיות וממצאי מהימנות שהוכרעו בבית משפט השלום, אשר נדרש לראיות וערך ניתוח מקיף של החומר שהיה בפניו - ואשר שבו ונדונו בבית המשפט המחוזי. כידוע, ככלל אין בית משפט של ערעור מתערב בכגון אלה (ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות

בע"מ (לא פורסם) (השופט עדיאל); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594 (השופטת - כתארה אז - ביניש); י' זוסמן , סדרי הדין האזרחי , (מה' 7 בעריכת ש' לוין, 1995) סעיף 665 בעמ' 856- 857) לא כל שכן כך, כשהמ דובר בבקשת ערעור בגלגול שלישי.

(2) אף לעיצומם של דברים לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה, אנמק בקצרה: המפרק הוא פקיד בית המשפט (תקנות החברות (פירוק), התשמ"ז - 1987 (תקנה 37)), וככזה חב חובת נאמנות כלפי בית המשפט כמו גם לחברה ולנושיה. שאלה יפה היא מה מעמדו ה"גיאומטרי", והיא מצויה במחלוקת כהנים, המלומדים יוסף כהן וצפורה כהן. המלומד יוסף כהן ראה במפרק נושא משרה בחברה, שהאחריות שעליו אינה שונה במהותה מזו המוטלת על הדירקטוריון, שהרי המפרק נכנס לנעליו ולעניין ניהול עסקי החברה או מכירת נכסיה תפקידו כמעט זהה לשל יוסף כהן פירוק חברות ,

כרך ג', (תשנ"ד) עמ' 327). מן העבר השני רואה פרופ' צ' כהן, את מעמדו של המפרק הזמני כמעמד מיוחד, שאינו דומה לזה של נושאי המשרה, אשר הם ממלאי תפקידים בתקופת פעילותה של החברה כעסק חי ולא בתקופת הליך הפירוק (צ' כהן פירוק חברות

(תש"ס)

עמ' 321). כך או כך, דומה כי לא יתכן חולק, שלמפרק חובות אמונים וזהירות הדומות לאלה המוטלות על נושאי משרה בחברה, אם מכוח דיני החברות ואם מכוח הדין הכללי. ראו גם פסק דינו של השופט לויט בפש"ר (ת"א) 40/97 שביט נ' רביב עמק חפר (לא פורסם).

(3) אחריותו של המפרק בגין הפרת חובת זהירות תיבחן על פי אמות המידה שנקבעו לעניין עוולת הרשלנות בהתאם לסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (י' גרוס חוק החברות החדש (מהד' 3, 2003) עמ' 313; צ' כהן, עמ' 323-322), היינו כיצד היה נוהג מפרק סביר בנסיבות העניין, לאחר שהפעיל שיקול דעתו במיומנות; ודוק, כיצד היה נוהג בזמן אמת - "באותה עמדה ובאותן נסיבות שבהן הוא פעל" ולא כ"חכמה לאחר מעשה" (י' כהן, שם 327).

(4) אין ספק כי תיתכן אחריות אישית של מפרק, שעה שנהיר כי פעל ברשלנות או בזדון. ואולם, פשיטא שדבר זה לא יהא עניין שבשיגרה. בספרם הקפאת הליכים- הלכה למעשה (2005) עמדו המחברים ו' אלשיך וג' אורבך על הטעמים שבבסיס העמדה, כי יש לנקוט זהירות בבואנו להטיל אחריות אישית על נאמן. הדברים – כאמור שם בעמ' 189 - יפים מטבעם אף כאשר עסקינן בהטלת אחריות אישית על מפרק. אכן, יש – מן הצד האחד - לעודד את המפרק לניהול אחראי ומושכל של נכסי החברה, ולהרתיע מפני פעולות פזיזות – ועליו לזכור כי הוא מנהל את נכסי הזולת ולא בשלו הוא עושה, ואחריותו כבדה; ומאידך גיסא, יש למנוע חשש מפני הרתעת יתר (ראו בספרם של אלשיך ואורבך הפרק "הטלת אחריות אישית על נאמן – בין הכוונת התנהגות להרתעת-יתר" עמ' 212-198). נדמה כי יהא נכון לומר, שבמקרים בהם מצויה חברה בפני פירוק, אך הכוונה להמשיך ולהפעילה כעסק חי מתוך מטרה שתשתקם ותוכל להשיב לנושיה את חובם, יידרשו לעתים פעולות שיש בהן משום יצירתיות ומקוריות מסוימות, כדי להחזיר את החברה בסופו של דבר אל דרך סלולה. כאן מתייצבת השאלה, מהם הגבולות. ברי כי לא נקבל סיכונים "הזרדיים", הימור בנכסי החברה - אך גם לא נרצה לשתק מפרק או נאמן ולהרתיעם מקבלת החלטות. לאיזון הנחוץ נדרש השופט (כתארו אז) נאמן בבית המשפט המחוזי בחיפה באחד משלבי ההתדיינות המשיקים לתיק זה (החלטה בפש"ר 1005/96 מיום 7.3.00); זאת - אף שהתיר הגשת תביעות אישיות נגד המשיב, שבהקשרים מסוימים – כעולה מצרופות הבקשה – גם נתקבלו. ואולם, אמר בית המשפט המחוזי בערעור נשוא הבקשה הנוכחית "השאלה היא כיצד נראו הדברים בזמן אמת..."; עוד ראו לאיזון בכגון דא, דברי

השופטת – כתארה אז – אלשיך בפש"ר (ת"א) 1357/03 מיאב

(לא פורסם).

ט.

אודה כי כשלעצמי סבורני כי לקיחת הלוואות בשוק החוץ-בנקאי, הקרוי לעתים אפור, היא מן הצעדים שלגביהם ראוי לקבל אישור בית המשפט. אכן, אין המדובר במעשה בלתי חוקי, שהרי המחוקק הכיר בכך, וראו חוק הסדרת הלוואות חוץ - בנקאיות התשנ"ג-1993;

אבל טמונים בו מטבעו סיכונים גדולים מן הרגיל, בראש וראשונה בשל גובה הריבית. שוב, האחריות כבדה; השכל הישר קורא איפוא לאישור בית המשפט, כדי שתהא עין נוספת צופיה.

דברים אלה נאמרים במבט רחב. ואולם,

במקרה הספציפי, משנתבקש מבית המשפט אישור כללי לפעולה וגם ניתן, קשה – אף בהנחה (שאיני קובע בה כמובן מסמרות) של טעות בשיקול הדעת - לבוא חשבון במקרה דנא עם המפרק-המשיב אישית, בדיעבד. נקבע בענייננו כממצא עובדתי על-ידי בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי חזר על כך, שהמשיב לא פעל בחריגה מסמכות. כנקבע, בית המשפט שלפירוק לא סייג את מיהות הצדדים השלישיים מהם התיר לחברה ליטול הלוואות; בודאי לא עשה כן במפורש. האישור, כך נקבע בערכאות הקודמות, ניתן באופן כולל – אישור הדרוש למימושו של הסדר נושים, ובית המשפט שלפירוק היה ער לכך שהמפרק הזמני פעל להשגת אשראי לחברה לצורך המשך פעולותיה. בנוסח הבקשה נאמר "לפעול ככל הנדרש ו/או ככל שידרש לביצוע הסדר הנושים...", והחלטת השופט נאמן מיום 9.12.97, היתה "צו כמבוקש". אכן, בהמשך דובר מפורשות על אישור לקיחת הלוואות מבנקים, ויכול הטוען לטעון כי מכלל הן אתה שומע לאו; אך איני סבור כי ניתן להלום, שטענה זו תישמע מפי המבקשת, שהיא עצמה חברה העוסקת בהלוואות חוץ-בנקאיות. הדבר כמעט אירוני, והמבקשת גם ערה לקושי זה. כן נסתרה עובדתית טענתו של מנהל המבקשת שהמשיב לקח את ההלוואה באופן אישי, ונקבע כאמור גם שהמשיב שיפר את מצבה של החברה. נוכח האמור סבורני כי אין מקום לשנות מהחלטותיהם של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום על-ידי התערבות בגלגול שלישי.

י.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה. בנסיבות איני עושה צו להוצאות.