רע"א 7164/18 פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט הבכיר א' בכר ), מיום 18.7.2018 (ת"א (מחוזי ת"א) 16663-09-15 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ), בה נקבע כי פלוני ז"ל (להלן: המנוח ) נפטר כתוצאה מתאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק ).

המנוח, בעלה של המשיבה 2 ואביו של המשיב 3 (להלן: הקטין ), נפטר בשל אירוע מוחי בו לקה במהלך נסיעה ליד בית ספר באשקלון. המשיבים טענו כי חוק הפיצויים חל על המקרה, בעוד המבקשת, היא מבטחת רכבו של המנוח, טענה כי מותו נגרם בשל סיבה רפואית אחרת.

רקע עובדתי וטענות המבקשת

2.

ביום 28.10.2014 בשעה 17:00 לערך, נסע המנוח לאסוף מבית הספר את הקטין, שהיה אז בן 7.5. לגרסת המשיבים, כשהתקרב המנוח לבית הספר והיה בשדה הראייה של הקטין, הגיח לכביש במפתיע רוכב אופנוע (שפרטיו אינם ידועים). המנוח הסיט את רכבו, חזר לנתיב ונעצר סופית בצמוד לשפת המדרכה, לאחר שהתנגש בה בחוזקה. כשהגיע הקטין אל הרכב (בו בלם היד היה מורם וכל אורות האיתות דלקו), אביו היה שעון על ההגה, הקיא ולא הגיב לסביבה. בבית החולים נמצא כי דמו של המנוח דליל במיוחד, ובדיקת CT גילתה דימום תוך-מוחי משמעותי. המנוח נפטר, למרבה הצער, ביום המחרת, ה-29.10.2014.

לגרסת המשיבים, האירוע המוחי בו לקה המנוח קשור סיבתית לבהלה שאחזה במנוח נוכח סכנת ההתנגשות באופנוע, ומכאן שהמנוח נפטר כתוצאה מ-"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. המבקשת טענה כי הנזק שנגרם למנוח לא אירע עקב השימוש ברכב, אלא בשל גורמי סיכון רפואיים מהם סבל – וביניהם יתר לחץ דם, השמנת יתר, אי ספיקת לב, ועוד. בנוסף, טופל המנוח במדלל דם "קומדין", שצריכתו מעלה משמעותית את הסיכון לדימום תוך-מוחי.

3.

לאחר דיון בסוגיות שהיוו את עיקר המחלוקת בין הצדדים – שאלת עצם התרחשות ה-"כמעט תאונה", וסוגיית הקשר הסיבתי בינה לבין פטירת המנוח – הכריע בית המשפט קמא לטובת המשיבים. הקטין היה אמנם העד היחיד לאירוע, ולגרסתו בדבר אופנוע מתפרץ לא נמצא תימוכין בראיות נוספות; למרות זאת, בית המשפט ראה לנכון להסתמך על עדות הקטין, שהעיד "ללא מורא תוך שהינו מסביר באופן ברור והגיוני את שהתרחש בעת הגעת אביו לבית הספר ואף משרטט את מקום האירוע". עדותה של גב' גרינפלד, פסיכותרפיסטית ששמעה מהקטין על המאורע (להלן: הפסיכותרפיסטית ), סיפקה אף היא תימוכין לעדותו.

לאור הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ), נדרש בית המשפט לנמק את הסתמכותו זו, שכן מדובר בעדות של קטין מתחת לגיל 14 שהוא בעל עניין בהליך. חרף העובדה שהקטין ניהל מספר שיחות בעניין עם אמו טרם מתן העדות, וחרף העובדה שבעדותה של אמו נמצאו אי-דיוקים בנוגע לשאלת הימצאותם של סימני בלימה על הכביש – נקבע שעדות הקטין מסבירה באופן משביע רצון את נסיבות האירוע.

4.

בנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי, שני הצדדים הציגו חוות-דעת רפואיות התומכות בגרסתם. עם זאת, גם המומחה מטעם המבקשת לא שלל אפשרות לקשר בין תחושת הדחק של המנוח לבין האירוע המוחי. המומחה אישר כי "סטרס זה סובייקטיבי", כך שמאורע שגורם לתגובה רגשית חזקה אצל ראובן לא בהכרח יסעיר את שמעון באותה המידה, והוסיף: "נכון שאם האיש חווה סטרס קיצוני זו אחת האפשרויות למה שקרה". על בסיס נסיבות האירוע – ובכללן העובדה שהמנוח הצליח להסיט את הרכב ולהחזירו למסלול, לבלום, להרים את בלם היד ולהפעיל את איתותי הרכב לפני שהתמוטט – נקבע שהמנוח כנראה פעל בפיכחון בזמן ה-"כמעט תאונה", ושהסימפטומים לאירוע המוחי החלו מיד לאחר מכן. עוד נקבע כי סביר שסימפטומים אלו נגרמו כתוצאה מהלחץ שחווה המנוח בשל התפרצות האופנוע לכביש, וכי תוצאה שכזו מהווה חלק מהסיכון התחבורתי שבנסיעה. עקב כך, קבע בית המשפט כי המנוח נפטר עקב תאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, ופסק הוצאות לטובת המשיבים בסך 23,400 ₪.

5.

על החלטה זו נסבה הבקשה שבפניי.

המבקשת עמדה על טענתה כי אירוע התפרצות האופנוע "לא קרה ו/או לא קרה כמתואר", ולחלופין כי לא התקיים קשר סיבתי (עובדתי או משפטי) לאירוע המוחי שעבר המנוח. המבקשת סברה כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכחת התרחשות אירוע התפרצות האופנוע, וכי לא עלה בידיהם להציג ממצאים – כגון סימני בלימת הרכב – שלפיהם השימוש ברכב תרם לקרות הנזק.

המבקשת הוסיפה כי בית המשפט קמא לא נימק כהלכה את הסתמכותו על עדות היחיד של הקטין. זאת, למרות התקיימות מספר נסיבות המפחיתות לכאורה ממהימנותה של עדות זו: שיחות ההכנה שניהל הקטין עם אמו, שעדותה שלה נמצאה בלתי-מדויקת; עדותה של הפסיכותרפיסטית, שתמכה בגרסתו של הקטין אך סתרה את היעדרם בשטח של סימני הבלימה; והעובדה שהקטין החל בטיפול אצל הפסיכותרפיסטית רק לאחר שאמו קיבלה ייעוץ משפטי.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות ללא תשובה.

הלכה מושרשת היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים אלא במקרים יוצאי דופן, במיוחד כאשר ממצאים אלו מבוססים על הערכת מהימנות שנתן בית המשפט קמא לראיות ולעדים שבפניו (ראו, למשל: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח נ' עיזבון המנוחה פיאמנטה ז"ל , פ"ד ס(4) 375 (2006); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582 (1998)).

המבקשת בחרה להשיג על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא דרך נימוקים כלליים ועמומים, כמעט מבלי לנמק מדוע שגה בית המשפט, או מדוע ראוי להתערב במסקנותיו דווקא במקרה דנן. כידוע, מטרתו של הליך הערעור אינה לאפשר לצדדים לדון מהיסוד בטענות עובדתיות שנדחו, כגון טענת המבקשת כי התפרצות האופנוע לא התרחשה, אלא לתקן טעויות בולטות שנפלו בהחלטת הערכאה הדיונית (ראו ע"א 9070/04 חסן נ' חסן (11.03.2007)).

אף ההכרעה בית שתי חוות-דעת רפואיות נוגדות נמצאת בגדר סמכותו של בית המשפט קמא. המבקשת לא הציגה טעם מהותי להעדפת הטענה בדבר אירוע מוחי ספונטני, על פני חוות דעת מומחה המשיבים ולפיה "האירוע החריג בו היה מעורב המנוח הביא לדימום המוחי ולמותו עקב כך", במיוחד בהתחשב בסמיכות הזמנים שבין התפרצות האופנוע לבין האירוע המוחי.

באשר לחובת ההנמקה שמכוח פקודת הראיות: בית המשפט קבע את מהימנותה של עדות הקטין מבלי להתעלם מהיבטיה הבעייתיים, כגון השיחות שניהל עם אמו. דרך הדיון ושקילת נסיבות המקרה, סיפק בית המשפט "טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר", אשר ממלא את חובת ההנמקה (ראו ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' פולק , פ"ד כז(1) 768 (1973), בעמ' 771). למעלה מן הצורך, יצוין כי הנסיבות שמנתה המבקשת בנסותה להעלות ספקות בדבר עדות הקטין, אינן כשלעצמן שומטות את הקרקע מתחת למהימנותה של עדות זו.

סיכומו של דבר, משלא הציגה המבקשת נסיבות מיוחדות כלשהן, איני רואה להתערב בממצאי הערכאה קמא בנוגע לתחולת חוק הפיצויים על המקרה מושא דיוננו.

7.

לאור האמור לעיל ומכוח סמכותי לפני תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה ללא צורך בתשובת המשיבים.

מאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

הפיקדון שהופקד, במידה שהופקד, יוחזר למבקשת.