רע"א 7191/18 הבניין המרכזי בע"מ נ. ג'.בי.בי. אינטרנשיונל בע"מ

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.7.2018 (רע"א 57758-05-18, השופטת א' כהן ). בית המשפט המחוזי קיבל בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 17.4.2018 (ת"א 3022-05-16, השופטת נ' ברוורמן ), ובהמשך לכך אף קיבל את הערעור לגופו.

הרקע וההליכים עד כה

2.

ביום 25.1.2004 נחתם בין המבקשת, הבניין המרכזי בע"מ (להלן: הבניין המרכזי ), למשיב 3, לוטם בן בשט (להלן: לוטם ) חוזה בעניין שכירות נכס בבעלותה של הבניין המרכזי (להלן בהתאמה: חוזה השכירות או החוזה ). בחוזה נקבע כי הבניין המרכזי תשכיר את הנכס למשיבה 1, ג'יי.בי.בי . אינטרנשיונל בע"מ (להלן:

ג'יי. בי. בי. ), באמצעות לוטם לתקופה של שנה אחת החל מיום 1.5.2004 וכי ניתנת לג'יי. בי. בי. אופציה להארכת השכירות למשך תשע שנים נוספות. לפי החוזה, המשיבים 4-2, שעמם נמנה כאמור לוטם, שימשו ערבים להתחייבויותיה של ג'יי. בי. בי.

3.

מקורה של הבקשה דנן בהליכים שנסבו על הסכסוך שהתגלע בין הצדדים על רקע עמדתה של הבניין המרכזי כי חוזה השכירות הופר. בהמשך לכך התנהלו בין הצדדים הליכים רבים, ואלה יפורטו להלן בצמצום ובמידה הנדרשת בלבד.

4.

ההליך הקודם בין הצדדים – כבר ביום 2.7.2009 הגישה הבניין המרכזי תביעה נגד המשיבים בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בטענה להפרות של חוזה השכירות (ת"א 174462/09, להלן: ההליך הקודם ). באותה עת הבניין המרכזי ביקשה סעד של פינוי המושכר וסעד כספי שכלל פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי המושכר עד ליום הגשת התביעה, הפרשי הצמדה וריבית וכן ריבית פיגורים על דמי השכירות עד ליום הגשת התביעה. למשיבים ניתנה רשות להתגונן, שבמסגרתה הם טענו בעיקרו של דבר, כי החוזה שונה לקראת סוף שנת השכירות הראשונה במתכונת של הסכמה בעל-פה, כי הם לא הפרו אותו, וכי הבניין המרכזי ביטלה אותו שלא כדין. המשיבים אף הגישו תביעה שכנגד לסעד כספי. ביום 11.2.2014 קיבל בית משפט השלום (השופט י' קורן ) את התביעה שהוגשה באופן חלקי, ודחה את התביעה שכנגד. באשר לתביעה עצמה נקבע כי מהתנהגותם של הצדדים נלמד שהבניין המרכזי חזרה בה בפועל מדרישתה לפינוי הנכס. בהתאם לכך, נקבע כי סעד הפינוי התייתר וכי הבניין המרכזי אף אינה זכאית לפיצוי החוזי המוסכם בגין איחור בפינוי הנכס. עוד פסק בית משפט השלום כי הבניין המרכזי זכאית לתשלום הפרשי הצמדה של דמי השכירות מחודש מאי 2008 ואילך בלבד, שכן נקבע כי היא ויתרה על תשלום הפרשי ההצמדה עד למועד זה. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי הבניין המרכזי אינה זכאית לריבית הפיגורים הנקובה בחוזה מאחר שהיא אחראית לפיגור בתשלום לפחות כמו המשיבים בכך שהציגה תחשיב מופרז של דמי השכירות והפרשי ההצמדה. בית משפט השלום אף נתן הנחיות באשר לאופן עריכתו של התחשיב ביחס לדמי השכירות וההצמדה. לסיום, בית משפט השלום קבע כי הבניין המרכזי זכאית לתשלום של דמי השכירות והפרשי ההצמדה לפי העקרונות שהתווה עד למועד פינוי הנכס ולא רק עד למועד הגשת התביעה. עם זאת, בית משפט השלום לא פסק סעד כספי מאחר שהתחשיבים שצורפו על-ידי הבניין המרכזי לא היו מדויקים.

5.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין בהליך הקודם לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 22040-04-14 ו-ע"א 31464-04-15, להלן: הערעורים הקודמים ). ביום 30.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיאה י' ענבר , והשופטים (כתוארם אז) י' שבח ו- ש' שוחט ) את הערעורים בעיקרם, בכפוף לשני שינויים כמפורט להלן. ראשית, נקבע שלא היה מקום לתת לבניין המרכזי סעד הצהרתי בנוגע לתקופה שלאחר הגשת התביעה, ולכן בית המשפט המחוזי הורה על ביטולו ועל כך שהמשיבים יהיו חייבים בתשלום הפרשי ההצמדה לשנת השכירות החמישית בלבד. שנית, נקבע שהמשיבים יהיו חייבים בתשלום של ריבית הפיגורים החוזית על הפרשי ההצמדה לשנת השכירות החמישית מאחר שאלה לא שולמו במועדם.

6.

ההליך הנוכחי – ביום 1.5.2016 הגישה הבניין המרכזי תביעה כספית לבית משפט השלום בגין הפרת חוזה השכירות החל מיום 1.5.2009 ועד למועד סיום השכירות לפי החוזה, דהיינו יום 30.4.2014, או לחלופין יום פינוי המושכר הוא יום 18.2.2014, בצירוף הפרשי ריבית פיגורים. הבניין המרכזי התבססה בתביעתה על פסקי הדין שניתנו בהליך הקודם ובערעורים הקודמים וטענה כי הם יצרו מעשה בית דין והשתקים

ביחס לנושאים שנדונו בהם. מנגד, המשיבים טענו כי פסק הדין שניתן בערעורים הקודמים צמצם את תחולתו בנושאים הכספיים למסגרת השנים שבגינן הוגשה התביעה בהליך הקודם בלבד.

7.

ביום 3.12.2017 הגישה הבניין המרכזי בקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה של המשיבים, מחמת מעשה בית דין. בבקשה נטען כי בתביעה זו נותר אך לקבוע את סכום חובם של המשיבים לפי הקביעות החלוטות מההליך הקודם והערעורים הקודמים. בתשובה לכך טענו המשיבים כי דין הבקשה להידחות בשל השיהוי שבהגשתה והמדיניות השיפוטית של מיעוט התערבות בניסוח כתבי טענות. עוד טענו המשיבים כי לא חל עליהם השתק פלוגתא מאחר שהתביעה הנוכחית עוסקת בשנים שלא נכללו בהליך הקודם.

8.

בית משפט השלום קיבל את הבקשה ברובה, דחה את טענת השיהוי והורה על מחיקת רוב הסעיפים שמחיקתם התבקשה מכתב ההגנה של המשיבים מחמת מעשה בית דין.

9.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור וקבע כי מחיקת הסעיפים מכתב ההגנה עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים וניהול ההליך. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור ואף קיבל את הערעור לגופו. בית המשפט המחוזי סבר אף הוא כי אין מקום לקבוע שהבקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה הוגשה בשיהוי. אולם, לגוף הדברים, בית המשפט המחוזי קבע כי בתי המשפט בהליך הקודם ובערעורים הקודמים לא דנו או הכריעו בטענות שהמשיבים העלו בסעיפים האמורים. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום למחוק סעיפים אלה מכתב ההגנה, והורה על ביטול החלטתו של בית משפט השלום בהקשר זה.

הבקשה דנן

10.

הבקשה שבפני מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבניין המרכזי טוענת כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שקיבל את בקשת רשות הערעור, דן בה כערעור וקיבל אותו. לטענתה, יש לקבל את הבקשה מאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי פגע לא רק בה – בחייבו אותה לשכנע את בית המשפט מחדש בנושאים שכבר הוכרעו בהליך קודם – אלא גם בכלל הציבור ובמערכת בתי המשפט, בשים לב לפגיעה בעקרון סופיות הדיון. לגוף הדברים הבניין המרכזי שבה על הטענות שהעלתה במסגרת הבקשה למחיקת סעיפים שהגישה לבית משפט השלום בנוגע לתחולתו של מעשה בית דין.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה אני סבורה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

12.

כידוע, בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו קיימת שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים או שהייתה עלולה לגרום לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). פסק דינו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן נסב על העובדות הקונקרטיות בעניינם של הצדדים, ובפרט על קביעותיהן העובדתיות של הערכאות בהליך הקודם ובערעורים הקודמים. לא מצאתי כל מקום להתערב בגלגול שלישי בקביעות אלו אשר אינן חורגות מעניינם של הצדדים. יתרה מכך, כידוע, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור שעניינה החלטת ביניים של בית משפט השלום שנבחנה אף על-ידי בית המשפט המחוזי בעת שההליך העיקרי עודנו באיבו, קבלתה תיעשה במשורה (ראו למשל: רע"א 7286/06 לבייב נ' גילר , פסקה ח' (15.4.2007)). פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא סגר את הדלת בפני הבניין המרכזי לגופם של דברים אלא הותיר את ההכרעה בטענות עצמן לדיון במסגרת ההליך העיקרי בפני בית משפט השלום. על כן, אף לא מצאתי כי יגרם כל עיוות דין מהותרת פסק הדין על כנו. לא למותר להזכיר בהקשר זה כי אם בסופו של יום יתברר שאין ממש בטענות המשיבים ניתן יהיה לתת לכך ביטוי בקביעת הוצאות המשפט (ראו: רע"א 10353/05 צרפתי צבי בע"מ נ' עירית מודיעין , פסקה ח' (17.8.2006)).

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית. מאחר שלא התבקשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות.