רע"א 10353/05 צרפתי צבי בע"מ נ. עירית מודיעין

א.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' דותן) בבר"ע 1834/05, מיום 27.9.05, בה נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשות על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) בבש"א 153042/05, בת"א 49024/04 , מיום 20.3.05, שלפיה נדחתה בקשה למחיקת סעיפים מכתב הגנה.

ב.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקשות הן חברות פרטיות העוסקות בייזום פרויקטים לבניה, בין היתר בעיר מודיעין. הן נדרשו לשלם לעיריית מודיעין, (להלן המשיבה), אגרות והיטלים שכללו "אגרת חיבור מים" בהתאם לסעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936 (להלן הפקודה), בעת שביקשו לבנות מבנים בעיר. מאחר שהמשיבה לא ביצעה חיבור למים בפועל טענו המבקשות כי האגרה נגבתה שלא כדין וביקשו להשיבה. המבקשות סמכו תביעתן על ע"א 3888/99 התאחדות הקבלנים הארצית ואח' נ' מועצה מקומית מודיעין , פ"ד נו(1)

835 (להלן פסק דין מודיעין ) ודנ"א 9777/01 עיריית מודיעין נ' התאחדות הקבלנים הארצית ואח' (טרם פורסם), בהם נקבע כי אגרות חיבור המים נגבו שלא כדין מאחר שלא בוצע חיבור מים בפועל על ידי המשיבה. המשיבה טענה בכתב הגנתה, בין היתר, כי גבתה את האגרה כדין הן בהסתמך על חוקי העזר שחוקקה והן מכח הוראות חוק אחרות המסדירות את אספקת המים ברשויות המקומיות. המבקשות ביקשו למחוק מכתב ההגנה של המשיבה את הסעיפים בהם נטען כי הגביה מעוגנת בהוראות החוק, וזאת מחמת מעשה בית דין ומכח עקרון התקדים המחייב.

ג.(1) בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשות. בית המשפט קבע כי היקף השתרעותם של פסקי הדין הקודמים עליהם ביקשו המבקשות להסתמך מוגבל לסוגיה הנוגעת לסעיף 20 לפקודה ואינו חל על סעיפי ההסמכה האחרים להם טוענת כעת המשיבה, ולכן קיים מעשה בית דין רק בנוגע לסעיף 20 לפקודה. עוד קבע כי ראוי שטענות ההגנה של המשיבה תשמענה, וכי בניגוד לנסיבות המתוארות בפסק דין מודיעין, בהן טרם שולמו הכספים למשיבה, כאן מדובר בתביעת השבה של כספים ששולמו, לפי הטענה שלא כדין. עוד הוסיף, כי יתכן שיש לתביעה דנן השלכות ציבוריות שראוי שילובנו במסגרת ההליך העיקרי.

(2) על החלטה זו הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו כי המבקשות לא היו צד לפסק דין מודיעין והשאלה האם בהליך שהגישו למתן סעד אופרטיבי על סמך פסק דין מודיעין שהוא פסק דין הצהרתי, יש למנוע לעולם מהמשיבה העלאת טענות הגנה נוספות המצביעות על מקור סמכותה לגבות אגרת מים בדברי חקיקה אחרים, היא שאלה כבדת משקל. בעניין זה, כך נקבע, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום, לפיה יש לברר שאלה זו במסגרת ההליך גופו. עוד סבר בית המשפט, כי מאחר שעצם דרישת התשלום מעלה שאלות שבתקנת הציבור אין להתערב בהחלטת בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי הזכיר כי בע"א (ת"א) 1983/04 נדונה שאלה זהה ושם הכריע לטובת התובעים, שהיו גם בעלי דין בע"א 3888/04 הנזכר בבית משפט זה, אך בענייננו המדובר במבקשות אחרות. בית המשפט הביע מורת רוח מהתנהלות העירייה המשיבה "אשר נקבע לגביה כי גבתה אגרות במאות אלפי שקלים שלא כדין אך במקום לנסות לסיים את המחלוקת היא מסרבת להשלים עם תוצאות פסק הדין", ולכן לא ניתן צו להוצאות. לא למותר עוד להזכיר, כי בקשת רשות ערעור על ההחלטה בע"א (ת"א) 1983/04 נדחתה על-ידי בית משפט זה (רע"א 11191/04 עיריית מודיעין נ' התאחדות הקבלנים הארצית (טרם פורסם) (השופטת ארבל); כן ראו בג"צ 10478/03 התאחדות הקבלנים והבונים נ' עיריית מודיעין (טרם פורסם) (השופטת ביניש). מכאן הבקשה הנוכחית, בה חוזרות המבקשות וטוענות כי יש למחוק את הסעיפים הרלבנטיים מכתב ההגנה של המשיבה בשל מעשה בית דין.

ד.עיינתי בבקשה המפורטת והמנומקת, בהחלטות הערכאות דלמטה ובנספחי הבקשה, ואף בחנתי את סעיפי החוק עליהם התבססה המשיבה בכתב הגנתה. לאחר התלבטות לא מעטה, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. הנימוקים לכך, ראשיתם בעניין שבסדר דין. מדובר בהחלטת ביניים של בית משפט השלום שאושרה בבית המשפט המחוזי. בכגון דא, אף אם המדובר בנושא אשר כשלעצמו אינו מבוטל מבחינה משפטית, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי צריך להיעשות במשורה. דיון בו - ולוא בחלק מענייניו - בבית משפט זה לעת הזאת יהא בחינת הפיכת הפירמידה על פיה, וזאת כאשר בפסק הדין בבית משפט השלום יתבררו ויוכרעו המחלוקות במלואן, ויהיו נתונות לערעור בבית המשפט המחוזי ולבקשת רשות ערעור בבית משפט זה; ראו רע"א 7095/97 מנורה נ' עזרא (לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א 2121/05 לזמי נ' שקולניק (לא פורסם); רע"א 23/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אלי אלימלך ואח' (לא פורסם); ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד , ס' 185 בעמ' 180. לכאורה גם עוסק התיק דנא בנושא משפטי שאינו מצריך מסכת הוכחות ממושכת והוצאות הכרוכות בה.

ה.לעיצומו של עניין, עיון בפסק דין מודיעין מעלה כי אכן המשיבה טענה שם לגבי סמכותה לגבות את האגרה לפי סעיף 20 לפקודה בלבד, ובית משפט זה קבע כי אין המשיבה יכולה להסתמך על סעיף 20 כדי לגבות את אגרת חיבור המים משלא הניחה את הצינורות בעצמה:

"מן המקובץ עולה איפוא, כי אין לתלות בהוראות סעיף 20 לפקודה כל הרשאה לגביית אגרה מבעלי הקרקע, מקום בו העיריה אינה מניחה את הצינורות בעצמה. המשיבה לא הצביעה על מקור אחר בחקיקה ראשית, המסמיך את העיריה לגבות אגרה כאמור, כאשר אין היא מניחה את הצינורות" (עמ' 839, מפי השופט ריבלין).

לפיכך, בדין נקבע כי קיים מעשה בית דין בהליך נשוא דיוננו, בנוגע לסעיף 20 לפקודה. זאת, נוכח כלל ההשתק אשר "מונע מבעלי הדין וחליפיהם, וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי 'קרבה משפטית' עם אחד מבעלי הדין - כמו המבקשות במקרה דנן - לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן על-ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעקרון סופיות הדיון, והוא נועד למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות במערכת השיפוטית" ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י , פ"ד נח(5)) 511- 519) מפי השופט ריבלין; ראו גם נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), 153-152, ולעניין "קרבה משפטית" שם, 379-373 ; מ' בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך" ספר יצחק כהן (בעריכת מ' אלון, תשמ"ט), 310-302.

ו.אכן, כלל ההשתק בדבר מעשה בית דין הוחל בפסיקה באופן רחב על כל טענה שהיה בעל דין יכול להעלותה במסגרת ההתדיינות הראשונה בין הצדדים (זלצמן, שם עמ' 30-29), ולכאורה היה על המשיבה להעלות את הטענות בדבר מקורות אחרים לסמכותה לגבות את האגרה כבר במסגרת ההליכים הקודמים. ואולם, בסופו של יום, תנאי ראשון לקיומו של מעשה בית-דין מכוח הכלל של השתק פלוגתא הוא שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות אכן אחת היא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; אלא שתיתכן אפשרות כי בעל דין יעלה במסגרת ההתדיינות השנייה טענה שהשמיע בהתדיינות הקודמת, אך בכל זאת שונה הפלוגתא דהאידנא מזו שנידונה והוכרעה בהתדיינות הקודמת, וזאת נוכח השינוי במרכיביה העובדתיים או המשפטיים, כך שאין זו עוד השאלה שהוכרעה (ראו זלצמן, שם עמ' 152).

ז.(1) המקרה שלפנינו הוא גבולי בגדרים אלה. המשיבה מבקשת להתגונן מפני תביעת המבקשות להשבת האגרה בטענה כי יש לה סמכות לגבות את האגרה לפי הוראות חוק שאותן נקבה בכתב הגנתה ושלא העלתה בעבר. לפיכך מדובר - במובן המשפטי - בפלוגתא שניתן לראותה, לא בקלות אמנם, כשונה משפטית מזו שנדונה בפסק דין מודיעין . יתר על כן, העובדה שמדובר בתביעת השבה (ולא בתביעה למתן הצהרה), שיש לה מטבעה השלכות ציבוריות, היוותה נימוק נוסף לדחיית בקשת המבקשות, בשל שיקולים שבתקנת הציבור. ואכן, הכלל בדבר מעשה בית דין עשוי - שוב בדוחק – להיסוג מפני שיקולים שבכגון דא, הנוגעים במקרה זה להפעלת שירותי אספקת מים לטובת כלל ציבור התושבים ולתפקודה התקין של המשיבה (ראו זלצמן שם, עמ' 618, 621-620). לפיכך, גם לעיצומו איני רואה מקום להתערב בשלב זה בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, כי אין להיעתר לבקשת המבקשות למחוק את הסעיפים האמורים מכתב ההגנה של המשיבה, וכי טענות ההגנה בדבר הסמכות לגבות את האגרה יידונו לגופו של עניין. למסקנה זו הגעתי גם בלא להביע בתיק זה דעה בסוגיה של מעשה בית דין בהקשר של פסקי דין הצהרתיים, אשר בה קיימות גישות שונות (ראו רע"א 11191/04 הנזכר).

(2) אוסיף: ציינתי כי המקרה הוא גבולי. התנהלות ראויה והשכל הישר היו מחייבים כי טענות המשיבה גם בהקשרים למקורות חיוב אחרים היו עולות בהליכים הקודמים. אולם, בהקשר הרחב יותר, כאמור, לא ראיתי להתערב בגישתן של הערכאות שקדמו. הואיל וזו התוצאה, לא אכביר עוד דברים (לא ביקשתי תשובה רק כדי לחסוך בהוצאות מכספי ציבור; עמדת המשיבה עולה בבירור מן החומר שהוגש עם הבקשה).

ח.לא אמנע בחתימה מאמירה בעקבות החומר שהוגש וקריאת פסקי הדין של בית משפט זה – כי אם יוברר בסופו של יום שהמדובר במלחמת מאסף של המשיבה באין ממש בטענות (ופשיטא שבנסיבות איני מביע דעה על כך לעת הזאת), יוכל הדבר למצוא ביטוי בהוצאות הולמות. ער אני לכך שהקושי בכגון דא הוא, ושוב - מבלי להידרש דווקא למקרה דנן או להביע בו דעה - שהציבור הוא שמשלם ולא פרנסיו המפעילים ייעוץ משפטי ביד רחבה, והיו דברים מעולם.

ט.כאמור, איני נעתר בנסיבות לבקשה.