רע"א 7200/10 חברת משגב דירות בע"מ נ. או. ב. פר. בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר , ק' ורדי ו- ר' לבהר-שרון ), שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית הדין לשכירות בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברקוביץ' ).

1.

המבקשת היא בעליו של בניין שבו נמצא נכס, המוחזק בשכירות מוגנת על-ידי המשיבה 4 (להלן: הדיירת ). המבקשת הגישה לבית הדין לשכירות בתל אביב-יפו בקשה לקביעת דמי שכירות ללא תקרת מקסימום, בטענה שמדובר ב"בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח" כהוראת תקנה 1(22) לתקנות

תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג-1983 . הדיירת, מצידה, טענה כי דמי המפתח שולמו, ועל-כן אין מקום להחיל את הסייג לתקרת דמי השכירות. בית הדין לשכירות דחה את הבקשה וקבע כי "הוכח תשלום דמי מפתח לפחות פעמיים בעבר".

2.

המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לאחר ששמע את טענות הצדדים, דחה בית המשפט את הערעור בהתאם לאמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, שלפיה אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של הערכאה הדיונית, התומכים במסקנה המשפטית, וכי אין לגלות טעות שבחוק. מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה חוזרת המבקשת על טענותיה שלפיהן נפלה שגגה בקביעת הערכאה הדיונית כאילו שולמו דמי מפתח בגין המושכר.

3.

דין הבקשה להידחות. רשות ערעור, כידוע, תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי – אשר נסבה כולה על פרטי המחלוקת בין הצדדים, ועל קביעות הערכאה הדיונית באשר אליה – איננה מעוררת כל שאלה כזו, ומן הטעם הזה דינה להידחות. בנוסף, קביעתו של בית הדין לשכירות כי המבקשת לא הצליחה להוכיח כי לא שולמו דמי מפתח, וכי הראיות שבפניו מתיישבות יותר עם המסקנה כי אכן שולמו דמי מפתח – הינה קביעה עובדתית, מן הסוג שערכאת ערעור תמעט להתערב בה, לא כל שכן בערעור בגלגול שני (ראו: רע"א 7100/10 פיא סוסיאטה סליסיאנה נ' נהיר הפצה בע"מ

(24.10.10)).

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.