רע"א 7215/18 זיו קלמונטין נ. עיריית תל אביב

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים

ש' יהודית -סג"נ , ש' שוחט -סג"נ

ו- י' אטדגי ) בע"א 15654-03-17 מיום 27.8.2018, בו נדחה ערעורם של הורי המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת כ' האפט ) מיום 25.1.2017

בת"א 832-01-15. יחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

2.

ענייננו בתביעת פינוי שהגישה המשיבה 1 (להלן: העירייה ) כנגד הורי המבקשת וכנגד נתבעים נוספים (להלן יחדיו: הנתבעים ) בגין פלישה ארוכת שנים לארבע חלקות מקרקעין בשטח כולל של כ- 3,665 מ"ר (להלן: המקרקעין ). הנתבעים השתמשו במקרקעין למטרות שונות ובכללן עסק לשטיפת מכוניות, מוסך, עסק לקרמיקה ועוד. על המקרקעין, שבבעלות כמעט מלאה של המדינה, רשומה הערת הפקעה לטובת העירייה בעקבות הליכי הפקעה שננקטו לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, (להלן: הפקודה ), מכוח תכנית מתאר שייעדה את המקרקעין להפקעה.

3.

ביום 20.8.2012 שלחה העירייה מכתב לאחד מן הנתבעים ובו הביעה את דרישתה לסילוק ידו מן המקרקעין. משדרישתה זו לא נענתה הגישה העירייה לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין. כן תבעה הסרת הבנוי והנטוע על המקרקעין וכן חיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש עבור תקופת שבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה בסך כולל של 1,569,400 ₪. מנגד, בין היתר, טענו הנתבעים לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות וזאת מאחר שהעירייה לא פעלה תוך פרק זמן סביר לקדם את רישום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין או כדי לממש את ההפקעה. עוד טענו כי שהותם בקרקע הקנתה להם זכות שביושר ולחילופין זכות של דיירים מוגנים או בני רשות להשתמש במקרקעין, ועל כן לכל היותר יש להורות על פינויים רק בכפוף למתן דיור חלופי או פיצוי, ועל כל פנים אין לחייבם בתשלום דמי השימוש שנתבעו שהם ממילא מוגזמים.

4.

בפתח פסק דינו קבע בית המשפט השלום כי לעירייה עומדת זכות להגיש תביעה לסילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ) מכיוון שזכויותיה מכוח ההפקעה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ומאחר ועסקינן במקרקעין מוסדרים הרישום מהווה ראיה חותכת לתכנו כקבוע בסעיף 125 לחוק המקרקעין. על כן, היא זכאית להחזיק במקרקעין וממילא זכאית להגיש תביעה לסילוק ידם של המחזיקים בהם שלא כדין. עוד נקבע כי לא חלה התיישנות על תכנית המתאר מאחר שהעירייה ביצעה את ההליכים הטרומיים המתחייבים בחוק עובר לפרסום הודעת ההפקעה והמשיכה מעת לעת בקידום התכנית. על כן, לא ניתן לומר כי משך הזמן שחלף הינו בלתי סביר באופן שמצדיק צעד דרסטי וחריג של ביטול ההפקעה.

אשר לטענת הנתבעים כי הם מחזיקים כדין נקבע כי העירייה ידעה במשך שנים רבות על השימוש שנעשה במקרקעין וכי שתיקתה הקימה לנתבעים זכות מסוג רשיון מכללא להחזיק בהם. אולם מאחר שבעד השימוש לא שילמו הנתבעים דמי שימוש מדובר ברשות חינם שהיא הדירה ובמכתבה של העירייה מיום 20.8.2012, אשר כוחו יפה כלפי כל הנתבעים, יש לראות כביטול ההיתר וממילא יש לקבל את התביעה לסילוק יד.

אשר לפיצוי הנתבעים בגין ההפקעה הוכרע כי מאחר והמבנים המצויים במקרקעין נבנו ללא היתר והעירייה נקטה צעדים שנועדו להביא להריסתם, אין לקשור בין פינוי המקרקעין לבין שאלת זכאותם של הנתבעים לפיצוי. לאור האמור, בית משפט השלום קיבל את תביעת העירייה באופן חלקי והורה על פינוי הנתבעים בלא שחייב אותם להרוס את הבנוי על המקרקעין. כמו כן, חייב אותם, ביחד ולחוד, בדמי שימוש מופחתים בסך כולל של 986,456 ₪ עבור התקופה שחלפה מיום פניית העירייה לנתבעים בדרישתה לסילוק ידם ועד למועד פסק הדין.

5.

חלק מן הנתבעים וביניהם הורי המבקשת (להלן יחדיו: המערערים ) הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי ובו, בין יתר טענותיהם, טענו כי לבית משפט השלום כלל לא הייתה סמכות עניינית לדון בתביעה. לטענתם, מאחר שהעירייה אינה הבעלים הרשומים של המקרקעין והיריבות בינה לבין המערערים נוצרה אך ורק מכוח ההפקעה הדרך היחידה לתבוע את פינויים היא לפי סעיף 8 לפקודה אשר תביעה מכוחו מסורה לסמכות בית המשפט המחוזי כקבוע בסעיף 2 לפקודה. מנגד, טענה העירייה כי לצד מסלול התביעה לפינוי הנתבעים אשר עומד לרשותה לפי סעיף 8 לפקודה, שמורה לה הדרך לתבוע סילוק יד גם לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין אשר מקנה זכות תביעה גם למי שזכאי להחזיק במקרקעין ולא רק לבעלים הרשומים. לטענתה, זכאותה להחזיק במקרקעין נוצרה מכוח ההפקעה ולפיכך משהגישה תביעה לסילוק יד לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין הסמכות לדון בתביעה היא של בית משפט השלום כקבוע בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984.

6.

בית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, דחה את הערעור וקיבל את טענת העירייה לפיה לבית משפט השלום הייתה הסמכות לדון בתביעה. נקבע כי סעיף 8 לפקודה מסדיר הליך של תפיסת חזקה דחופה אשר לא נצרך בעניינו ועל כן לא היה מקום לנקוט בהליך זה. כן נקבע כי סעיף 8 לפקודה אינו יוצר הסדר שלילי וניתן להגיש במקביל תביעה "רגילה" לסילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין. על כן, נקבע כי לא נפל פגם בתביעה לסילוק יד אשר הגישה העירייה לבית משפט השלום.

לעומתם, דעת המיעוט קיבלה את טענת המערערים כי היה על העירייה להגיש תביעה מכוח סעיף 8 לפקודה שכן סעיף זה שולל את האפשרות של הרשות לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין.

7.

על תוצאת פסק הדין הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשת, בין היתר, שבה על טענותיה בדבר העדר סמכות עניינית של בית משפט השלום. בתוך כך, סומכת המבקשת ידיה על דעת המיעוט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לפיה מאחר שהמשיבה אינה בעלים ואינה מחזיקה בזכות אובליגטורית במקרקעין אין היא זכאית להגיש תביעה "רגילה" לסילוק יד אלא רק תביעה למסירת החזקה מכוח סעיף 8 לפקודה, תביעה שמסורה לסמכותו של בית המשפט המחוזי. עוד נטען כי דעת הרוב לוקה בהעדר הנמקה מספקת.

8.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא שרשות ערעור ב" גלגול שלישי " תינתן במשורה ורק כאשר הבקשה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

על אף הניסיון לשוות לבקשה נופך עקרוני, השאלות שעולות מן הבקשה נטועות בנסיבות הפרטניות של הסכסוך בין הצדדים ועל כן היא אינה מגלה הצדקה למתן רשות ערעור.

9.

אף איני סבור כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. סעיף 8 לפקודה יוצר דרך מהירה וקצרה לקבלת החזקה במקרקעין שהופקעו (רע"א 3092/01 קיסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל אביב יפו , פ"ד נז(1) 313, 322 (2002)) ועל כן בפסיקה נקבעו תנאים אשר רק בהתקיימם רשאית הרשות המפקיעה להשתמש ב"קיצור דרך" זה ( שם , בעמ' 324). לעומת זאת עניינו של סעיף 16 לחוק המקרקעין הוא תביעה לסילוק יד שרשאי להגיש הבעלים או מי שזכאי להחזיק במקרקעין. מאחר שההפקעה הקנתה לעירייה זכאות להחזיק במקרקעין רשאית היא לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין. על כן, ואף מבלי להכריע בשאלה האם יכולה הייתה העירייה לבחור בדרך המקוצרת הקבועה בסעיף 8 לפקודה, משבחרה העירייה לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין קנה בית משפט השלום סמכות לדון בתביעה.

10.

סוף דבר, הבקשה נדחית וממילא מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3000 ₪.