רע"א 7266/16 רע"א 7266/16

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.7.2016 ב -ע"א 6998-02-16 (כב' השופטים נ' בן-אור , ר' וינוגרד

ו- א' דראל ), במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 20.12.2015 ב-ת"א 4651-01-14 (כב' השופט א' נחלון ).

2.

אישהּ המנוח של המבקשת (להלן: המנוח כהן ) היה בעל הזכויות בבניין מסחרי שהקים בסוף שנות השמונים. בשנת 1989 חתמו עמו המשיבים על הסכם (להלן: הסכם הרכישה ) לפיו רכשו חלק מהקומה השנייה בבניין ובהמשך רכשו שטח נוסף באותה קומה. בשנת 1998 נרשם הבניין כבית משותף. בשנת 2004 נרשמו המשיבים כבעלי הזכויות בתת-חלקה 15 בבית המשותף המהווה את מרבית שטח הקומה השנייה בבניין, שם הם מפעילים חנות לממכר רהיטים. במסגרת הסכם הרכישה משנת 1989 ניתנו למנוח כהן זכויות נרחבות להחליט בנוגע להצמדות של רכוש משותף, אולם נקבע כי המרפסת ההיקפית הסובבת את תת-החלקה של המשיבים כמעט מכל עבריה (להלן: המרפסת ההיקפית ) תישאר בגדר רכוש משותף. לאורך השנים התגלעו סכסוכים שונים בבית המשותף שהסתיימו רובם בהסכמות בין הצדדים. אחד הסכסוכים שפרץ בראשית שנות התשעים הסתיים בהסכם פשרה שנגע, בין היתר, למזגנים שהתקינו המשיבים בשטח המרפסת ההיקפית, וקיבל תוקף של פסק דין בשנת 1992 (ת"א (שלום י-ם) 11087/91) (להלן: הסכם הפשרה ). במסגרת הסכם זה נקבע כי "המזגנים שקיימים כיום ואשר הותקנו ע"י הנתבעת (המשיבה 1 דכאן – מ.מ.) ישארו במקומם" ואף צורפה לו תמונה המשקפת את המצב הקיים במועד החתימה (סעיף 4 להסכם).

3.

הסכסוך הנוכחי בין הצדדים מושא הבקשה דנן נעוץ בפעולות מצד המשיבים שהחליפו את 10 המזגנים הישנים בגודל 70 ס"מ כל אחד במרפסת ההיקפית ב-12 מזגנים חדשים בגודל 120 ס"מ כל אחד, וכן התקינו מחיצות ודלתות בחלק ממרפסת זו. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבים בדרישה שישיבו את המצב במרפסת ההיקפית לקדמותו. המבקשת טוענת כי המרפסת ההיקפית הוצמדה לתת-חלקה שלה במסגרת רישום הבית המשותף בשנת 1998 וכי למשיבים אין זכות לעשות שימוש כלשהו במרפסת אלא בהסכמתה. לגישת המבקשת, הסכמתה כי המשיבים יציבו מזגנים במרפסת ההיקפית ניתנה רק בגדרי הסכם הפשרה המחייב את הצדדים גם היום, ולפיכך יש להורות למשיבים להסיר את התוספות החדשות שהציבו שם.

המשיבים הגישו תביעה שכנגד במסגרתה תקפו את עצם הצמדתה של המרפסת ההיקפית לתת-חלקה של המבקשת וכן הלינו על שימושים נוספים שעושים המבקשת ומי מטעמה בחלקים של הרכוש המשותף. המשיבים טוענים כי הצמדת המרפסת ההיקפית נעשתה בניגוד להסכם הרכישה וללא ידיעתם או הסכמתם, ולכן יש להגדיר את המרפסת ההיקפית כרכוש משותף לא מוצמד – קביעה המקנה למשיבים את הזכות להשתמש בה שימוש סביר לפי הוראות הדין הכללי. המשיבים סבורים כי התקנת המזגנים החדשים והצבת המחיצות והדלתות אף מהוות שימוש מותר על-פי פירוש סביר של הסכם הפשרה.

המבקשת הגישה מצידה כתב תביעה מתוקן שבו תקפה שימושים שונים שעושים המשיבים בשטח הרכוש המשותף.

4.

בית משפט השלום קבע, בין היתר, כי המשיבים הוכיחו במידה הנדרשת כי מעולם לא נתנו את הסכמתם להצמדת המרפסת ההיקפית לתת-חלקה בבעלות המבקשת. לפיכך, נקבע, יש להורות על ביטול הצמדתה של המרפסת ההיקפית תוך הגדרתה כרכוש משותף שאינו מוצמד, בהתאם להסכם הרכישה. עוד קבע בית משפט השלום כי המשיבים היו רשאים להתקין את המזגנים החדשים במרפסת ההיקפית: ראשית, משום שמדובר בשימוש שהוא "רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן", בהתאם לפרשנות המקובלת לשימוש שרשאי כל דייר לעשות ברכוש משותף, שכן זכותם של המשיבים לעשות שימוש במרפסת ההיקפית לצורך מיזוג חנותם; ושנית, היות שהשימוש הנוכחי שעושים המשיבים במרפסת ההיקפית אינו מונע מדיירים אחרים לעשות בה שימוש מצידם, אם נדרש כלל שימוש כזה. לשיטת בית משפט השלום, הסכם הפשרה אינו חוסם את המשיבים מלטעון כי הם רשאים להתקין את המזגנים החדשים מכוח הדין הכללי, שכן "אין להניח כי כוונת הצדדים הייתה למנוע מנתבעת 1 (המשיבה 1 דכאן – מ.מ.) להעלות טענות מעין אלה גם בחלוף שנים כה רבות ממועד כריתת ההסכם".

בית משפט השלום הוסיף וציין למעלה מן הצורך כי אפילו אם היה קובע כי למבקשת יש הזכויות במרפסת ההיקפית – ולא כך הדבר – עדיין ספק אם השוני בין המזגנים הישנים והחדשים מצדיק לקבוע כי יש בהתקנת המזגנים החדשים משום חריגה מהסכם הפשרה. זאת משום שהסכם הפשרה מהווה לשיטתו "חוזה ארוך טווח", אשר אותו יש לפרש באופן גמיש ועל סמך ההנחה כי הצדדים התכוונו שהוא יתקיים תוך רגישות לנסיבות משתנות. כך, העובדה שהסכם הפשרה לא הגדיר בפירוט את נתוני המזגנים שאותם יוכלו המשיבים להתקין ואת אופן התקנתם, מבהירה כי כוונתם הסבירה של הצדדים הייתה לאפשר למשיבים לעשות במרפסת ההיקפית שימוש לשם מיזוג חנותם, כל עוד הדרך להשיג מטרה זו אינה שונה מהותית מזו שנקטו המשיבים טרם עריכת הסכם הפשרה.

5.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק דין זה נדחה בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום וכי ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. המבקשת טוענת כי אין לראות את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין כהסכם ארוך-טווח שבאפשרות בית המשפט לשנותו עם חלוף הזמן. לשיטתה, הוא מהווה פסק דין לכל דבר וענין המקים מעשה בית דין מכוח כלל השתק פלוגתא, והניתן לשינוי או לביטול רק בדרך של הגשת תובענה מתאימה, באותה ערכאה שבה ניתן. לאור כך, סבורה המבקשת כי תיק זה מעלה שאלה משפטית רחבה באשר למהותו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. המבקשת מציינת, לגוף הענין, כי דווקא העובדה שלהסכם הפשרה צורפו תמונות שתיעדו את המצב הקיים בעת החתימה, היא הנותנת שלא הייתה שום כוונה לשנות את מיקומם ומספרם של המזגנים במרפסת ההיקפית בעתיד.

7.

דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בתגובת המשיבים. כידוע, על בקשות רשות לערער "בגלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . עיון בבקשה דנן מגלה כי אין היא עומדת במבחן זה.

8.

כידוע, "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 549 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן )). בשל המאפיין ההסכמי שבפסק דין ממין זה, באפשרות בעל דין המבקש לאוכפו לפעול בדרך נוספת, שאיננה אכיפתו באופן ישיר כפסק דין רגיל – באפשרותו גם להגיש תביעה עצמאית חדשה המבקשת סעד של אכיפת פסק הדין המוסכם מכוח העילה החדשה שהוא עצמו יצר בין הצדדים (זוסמן, עמ' 550; רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי , פסקה 7 (28.1.2008)). כך עשתה המבקשת בענייננו, כשבחרה לפעול דרך הגשת תביעה חדשה לאכיפתו של פסק הדין המוסכם לאחר שסברה כי המשיבים הפרו אותו בהתנהלותם. ברי כי בבואו לבחון תביעה כזו, נדרש בית המשפט לבחון גם את תוכנו של הסכם הפשרה עליו היא מתבססת. הפסיקה עמדה על האופן בו נדרש בית המשפט להתמודד עם פסק דין בהסכמה לאור אופיו הדואלי:

"פסק הדין המוסכם הינו אפוא הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים; מעורבותו של בית המשפט בהסכם זה אינה מתבטאת בדרך כלל בקביעת התכנים הספציפיים הכלולים בו, והיא מתמצית בעיקר במתן גיבוי מוסדי להסכם. נוכח אופיו החוזי המובהק של פסק הדין בהסכמה, אך טבעי הוא כי פרשנותו תיעשה בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים החלים על הסכמים. כלל היסוד בכגון דא מעוגן בהוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 [...]" (ע"א 601/88 עזבון רודה נ' שרייבר , פ"ד מז(2) 441, 451 (1993); וראו גם רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , פ"ד נג(3) 337, 350 (1999)).

גם בענייננו נדרש מן הסתם בית משפט השלום לכללי הפרשנות המקובלים על מנת להכריע בתביעות שהוגשו לו, וקרא את פסק הדין המוסכם באופן שהוא מצא לנכון בהתאם למידע שהביאו בפניו הצדדים. עצם העובדה שהסכם הפשרה משנת 1992 עודנו רלוונטי ליחסים בין הצדדים היום – 24 שנים מאוחר יותר – מבהיר כי הם אכן יצרו בזמנו הסכם ארוך טווח. בית משפט השלום לא ביקש לשנותו או לבטלו אלא אך פירש אותו לצורך המחלוקת הנקודתית הנוכחית בין הצדדים, משאלו לא הגיעו להסכמה מחודשת בעצמם. משכך, הרי שטענות המבקשת מכוונות למעשה כלפי ה אופן

בו פירש בית משפט השלום את הסכם הפשרה. הכרעותיהן של הערכאות דלמטה אינן מעלות, אם כן, שאלה בעלת משמעות רחבה ואינני מוצא בהן תוצאה בלתי סבירה הגורמת למבקשת עיוות דין חמור.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים לא אעשה צו להוצאות.