רע"א 7561/16 ת.ל.י.ס נכסים והשקעות בע"מ נ. קופת חולים מאוחדת

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.7.2016 ב ע"א 45297-03-16 (השופטים ר' יעקובי , מ' י' הכהן

ו- ע' זינגר ), במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 4.2.2016 בת"א 4026-06-12 (השופטת ת' בר-אשר צבן ).

2.

ביום 24.1.2000 חתמו חברת א.ב.ר.ג נכסים והשקעות בע"מ (להלן: א.ב.ר.ג ) והמשיבה על הסכם שכירות (להלן: הסכם השכירות ), לפיו המשיבה תשכור מא.ב.ר.ג את קומת הקרקע בבניין ברחוב שבטי ישראל 48 בירושלים, מיום 1.2.2000 ועד ליום 31.12.2009. תביעה שהתנהלה בבית משפט השלום בירושלים בין א.ב.ר.ג למשיבה (ת"א 11992/06) הובילה להסכם פשרה בין השתיים שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.6.2008 (להלן: הסכם הפשרה ). הסכם זה קבע, בין היתר, כי תקופת השכירות תוארך בעשר שנים, עד ליום 15.2.2020. ביום 31.8.2006 רכשה המבקשת את הנכס מא.ב.ר.ג, וזו המחתה למבקשת את כל זכויותיה מכוח הסכם השכירות. למרות עסקת המכר, עד ינואר 2009 המשיכה המשיבה לשלם את דמי השכירות דרך א.ב.ר.ג, שהעבירה אותם לידי המבקשת. ביום 28.1.2009 פנתה המבקשת למשיבה בדרישה שתחל לשלם לה את דמי השכירות במישרין, וכן טענה כי על-פי הוראות הסכם השכירות יש לחשב את דמי השכירות באופן שונה מזה שעל-פיו שילמה המשיבה עד לאותו מועד. המשיבה חלקה על פרשנות המבקשת להוראות הסכם השכירות וסירבה לשלם את התוספת שדרשה המבקשת. הצדדים פנו להליך בוררות, אך משזה כשל, הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה בבית משפט השלום ביום 4.6.2012 – פסק הדין שניתן בעניינה עומד בבסיס בקשת רשות הערעור דנן.

3.

מפאת חשיבותו לענין, אביא במלואו את סעיף 6 להסכם השכירות העוסק בדמי השכירות:

"6.

דמי שכירות

6.1 בתמורה להשכרת המושכר, מתחייבת השוכרת לשלם למשכירה במשך כל תקופת השכירות דמי שכירות חודשיים בש"ח שווה ערך ל-7,000 $, לפי השער היציג הידוע במועד התשלום, לכל חודש מחודשי השכירות, בתוספת מס ערך מוסף.

6.2 בכל 24 (עשרים וארבעה) חודשים יעודכן סך דמי השכירות האמורים בסעיף 6.1 לעיל בהתאם למדד, ויווספו לו 2% (שניים ממאה).

6.3 דמי השכירות ישולמו למשכירה על-ידי השוכר מראש עבור כל 12 (שניים עשר) חודשים מחודשי השכירות, וזאת בצירוף מס ערך מוסף כשיעורו ביום התשלום."

כן אביא במלואם את הסעיפים הצריכים לענין מתוך הסכם הפשרה:

"2. מוסכם בזאת על הצדדים, כי הסכם השכירות יוארך ב- 10 שנים נוספות, החל מיום סיום הסכם השכירות, היינו, ה- 15.02.2010, ועד ליום 15.02.2020, באותם התנאים הקבועים בהסכם השכירות שנחתם בשנת 2000, לרבות ההצמדות והתוספות בשיעור 2% כל שנתיים, אשר יימשכו כמקובל מיום החתימה, בשנת 2000.

[...]

7.למען הסר ספק, מובהר בזאת, כי הסכם זה מהווה נספח להסכם השכירות, ושאר הוראות הסכם השכירות יוסיפו לעמוד בתוקף ולחייב את הצדדים לכל דבר ועניין."

המחלוקת בין הצדדים נעוצה באמור בסעיף 6.2 להסכם השכירות, שכן עד שפנתה המבקשת למשיבה ביום 28.1.2009, לא עודכנו דמי השכירות "בהתאם למדד" אחת לשנתיים. בפנייתה למשיבה טענה המבקשת כי במועד העדכון הדו-שנתי יש לבצע גם את ההצמדה למדד, וכן דרשה כי משום שהצמדה כאמור לא בוצעה עד כה, תשלם לה המשיבה את "ריבית הפיגורים ההסכמית" שנקבעה בסעיף 7.1 להסכם השכירות.

במענה לתביעה שהגישה המבקשת, טענה המשיבה כי המילים "בהתאם למדד" בסעיף 6.2 הושארו בהסכם השכירות בשגגה לאחר שלא נמחקו מהטיוטה בעת עריכת הנוסח הסופי שנחתם, וכי לא הייתה כל כוונה שמנגנון העדכון של דמי השכירות יכלול גם הצמדה למדד בנוסף להצמדה לשער הדולר. זאת, בין היתר, גם משום שאין זה הגיוני שתיקבע הצמדה למדד מבלי לכלול את ההוראה המקובלת המגדירה את סוג המדד תוך ציון מדד הבסיס. לשיטת המשיבה, מדובר ב"טעות סופר" הניתנת לתיקון על דרך מחיקת מילים אלה מההסכם, בהתבסס על אומד דעת הצדדים, בהתאם לסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן:

חוק החוזים ).

המבקשת טענה מנגד כי איננה רואה צורך בפרשנות הסכם השכירות משום שהוא ברור לחלוטין, וכי ממילא אין דרך משפטית לבצע שינוי ממין זה, מאחר שהסכם הפשרה המאריך את הסכם השכירות אושר בפסק דין חלוט.

4.

בית משפט השלום קיבל את טענות המשיבה וקבע כי המילים "בהתאם למדד" המופיעות בסעיף 6.2 להסכם השכירות הן בגדר טעות סופר, אשר נבעה מכך שבלא משים לא נמחקו אלה מהנוסח הסופי בטרם נחתם, וכי השארתן אינה מתיישבת עם אומד דעת הצדדים ואף מנוגדת לו. בית משפט השלום ציין כי אין כל מניעה לטעון טענות בדבר פרשנות הסכם שאושר בפסק דין, וכי בהתאם לכך גם אין כל מניעה שאם מתגלעת מחלוקת באשר ליישום הסכם, יכריע בית המשפט בשאלת פרשנותו. בית משפט השלום חיפש אחר כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים בענין מנגנון העדכון של דמי השכירות, והתבסס בהכרעתו על לשון ההסכם כפשוטו, על השוואת נוסח ההסכם הסופי עם ההסדר שהועלה בטיוטת ההסכם ושהושמט ממנו בסופו של דבר, על התנהלות הצדדים על-פי ההסכם מאז נחתם בשנת 2000 ועד דרישת התובעת בשנת 2009, ועל קביעותיו של הסכם הפשרה לגבי הסכם השכירות. לאור כל אלה, מצא בית משפט השלום מקום להפעיל את סמכותו בהתאם לסעיף 16 לחוק החוזים והורה כי יימחקו המילים "בהתאם למדד" מסעיף 6.2 להסכם השכירות.

5.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק דין זה נדחה בהחלטת בית המשפט המחוזי בהתאם לסמכותו על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), משמצא לתמוך בתוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום בפסק דינו, מכוח אותם הנימוקים.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. המבקשת טוענת כי לא היה מקום שבית משפט השלום יכניס את הבנתו שלו תחת אומד דעת הצדדים העולה במפורש מלשון ההסכמים. זאת בפרט כאשר המבקשת הביאה עדים מטעמה – מנהלי א.ב.ר.ג והמבקשת, שדבריהם לא נסתרו – אשר הבהירו את ההבנות שהיו בין הצדדים במועד החתימה על ההסכמים, וכן לאור כך שהסכמים נוסחו ונחתמו על-ידי משפטנים ואנשי עסקים המעורים בתחום. ההסבר שהציעה המבקשת לכך שעד שפנתה למשיבה בינואר 2009 לא נדרשה האחרונה לשלם את הפרשי המדד כחלק מדמי השכירות, נעוץ בעיקרו בכך ששערו היציג של הדולר עלה עם השנים מאז חתימת הסכם השכירות ושלא היה כל שינוי בפועל במדד, ולכן לא הייתה כל נפקות מעשית כלכלית לדרוש את תשלום ההפרשים, וכי א.ב.ר.ג לא מצאה לנכון להיכנס לעימות עם המשיבה ולהסתכן בפגיעה בקשריהן העסקיים בתחומים אחרים. לשיטת המבקשת, אין בהתנהלות זו כדי להעיד על כך שוויתרה על הזכות לקבלת הפרשי המדד לפי לשון ההסכמים. נטען כי בעת החתימה על הסכם הפשרה שערו היציג של הדולר היה בירידה מתמדת ואין הגיון כלכלי בקביעה שהמבקשת הסכימה להאריך את הסכם השכירות בעשר שנים נוספות בהצמדה לדולר בלבד ללא כל "רשת בטחון" נוספת. לאור כך, טוענת המבקשת כי לא היה מקום להחיל את סעיף 16 לחוק החוזים, משלא הונחה תשתית ראייתית מספקת המבססת את קיומה של טעות סופר בהסכם השכירות.

אף אם ניתן היה לבצע תיקון כאמור, טוענת המבקשת כי לא היה הדבר בסמכותו של בית משפט השלום משום שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, ולכן כל תיקון בו צריך היה להיעשות מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, העוסק בתיקון טעות שנפלה בפסק דין. לשיטת המבקשת, המשיבה לא הייתה יכולה לדרוש תיקון טעות סופר שנים לאחר שניתן פסק הדין המוסכם וכטענת הגנה אגבית בהליך של תביעה כספית, ואם רצתה לבטל את ההסכם, היה עליה להגיש תובענה לביטול פסק הדין לבית המשפט המוסמך.

לאור כל האמור, סבורה המבקשת כי עניינה מעלה סוגיות בעלות חשיבות ציבורית רחבה, וכי לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יפעיל סמכותו לדחיית הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקשת טוענת כי פסק דינו של בית משפט השלום יוצר עיוות דין חמור וכי דומה כי אין זה הוגן לפטור את המשיבה מתשלומים להם התחייבה מפורשות.

7.

לאחר עיון בדברים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת בלא צורך בתגובת המשיבה. כידוע, על בקשות רשות לערער "בגלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . איני סבור כי הבקשה עומדת במבחן זה על אף הלשון הנחרצת הננקטת בה, משעיקר טענותיה של המבקשת נסובות סביב הפרשנות הספציפית שנתן בית משפט השלום להסכמים בין הצדדים, בהתבסס על הדין הקיים הנסקר בהרחבה בפסק דינו.

8.

איני מוצא כי נפלה טעות משפטית בתיקון "טעות הסופר" שזיהה בית משפט השלום בהסכם השכירות, חרף כך שהסכם הפשרה המאריך את הסכם השכירות אושר בפסק דין. כידוע, "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 549 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן )). אכן, כפי שמזכירה המבקשת, "הפן השיפוטי שבפסק הדין אינו מאפשר החלה עיוורת של כל דיני החוזים על פסק הדין המוסכם" (ע"א 1226/11 ישראל-פור נ' אליהו , פסקה 64 (28.7.2014)), אולם ככלל אין הדבר נוגע להיבטים פרשניים. פסק הדין המוסכם בענייננו יצר עילה חדשה בין הצדדים שמכוחה בחרה המבקשת להגיש תביעה עצמאית חדשה בדרישה לאכוף את ההסכמים, משסברה כי המשיבה הפרה אותם בהתנהלותה (זוסמן, עמ' 550; רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי , פסקה 7 (28.1.2008)). ברי כי בבואו לבחון תביעה כזו, נדרש בית המשפט לבחון גם את תוכנם של ההסכמים עליהם היא מתבססת, ובידיו הסמכות לקבוע את פרשנותם הנכונה. הפסיקה עמדה על האופן בו נדרש בית המשפט להתמודד עם פסק דין בהסכמה לאור אופיו הדואלי:

"פסק הדין המוסכם הינו אפוא הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים; מעורבותו של בית המשפט בהסכם זה אינה מתבטאת בדרך כלל בקביעת התכנים הספציפיים הכלולים בו, והיא מתמצית בעיקר במתן גיבוי מוסדי להסכם. נוכח אופיו החוזי המובהק של פסק הדין בהסכמה, אך טבעי הוא כי פרשנותו תיעשה בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים החלים על הסכמים. כלל היסוד בכגון דא מעוגן בהוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 [...]" (ע"א 601/88 עזבון רודה נ' שרייבר , פ"ד מז(2) 441, 451 (1993); ולאחרונה רע"א 7266/16 כהן נ' שיא רהיט בע"מ

(7.11.2016))

בתוך כך, ניתנת לבית המשפט גם הסמכות לזהות טעות סופר בטקסט החוזי, ולתקנה במידת הצורך:

"[...] במקרה של טעות סופר, שנפלה בפסק-דין, שנתקבל על יסוד הסכם בכתב בין הצדדים, עולות תשובות זהות משתי מערכות הדינים, שאליהן פנינו, היינו, זו, הדנה בתיקון טעויות סופר בפסק-דין, וזו, המתייחסת לטעויות סופר בחוזה. אין המדובר בתיקון, העולה כדי שינוי החוזה, ועל-כן לא נדרשת ממילא הסכמתם של שני הצדדים לתיקון, ובית המשפט הוא המכריע [...] אם להעמיד את הדברים על דיוקם, כדי שיתאימו לכוונת הצדדים, כפי שמצאה ביטויה בחוזה, שניתן לו בשעתו תוקף של פסק-דין. בית המשפט, המתקן את הטעות, אינו מסיג בכך את גבולם של המתקשרים, אלא מבצע פעולה טכנית, שיש בה כדי לסלק טעות ניסוחית ולבטא את הכוונה של הצדדים, בעת שהתקשרו והביאו את הסכמתם לפני הערכאה השיפוטית כדי לקבל את הגושפנקא שלה." (ע"א 476/80 מאירוביץ נ' מאירוביץ , פ"ד לה(3) 548, 553 (1981))

9.

גם בענייננו נדרש בית משפט השלום לכללי הפרשנות המקובלים על מנת להכריע בתביעה שהוגשה לו, והפעיל את סמכותו לפרש את ההסכמים דנן בהתאם למידע שהביאו בפניו הצדדים. אכן, על בית המשפט לבחון טעות סופר באמצעות התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, ו"יש שהחוזה עצמו מצביע על הטעות ועל תיקונה, ויש שהתיקון ייעשה תוך היזקקות לאמצעים חיצוניים, כמו מסמכים שרשמו, דברים שהוחלפו, אמרות של הצדדים ונסיבות העניין בדרך כלל" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 305 (2005)). כך עשה בית משפט השלום, ובאופן מנומק, ומכאן שטענות המבקשת מכוונות למעשה כלפי ה אופן בו פירש בית משפט השלום את ההסכמים הספציפיים, ואין פסק דינו מעלה כל סוגיה עקרונית כללית.

10.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה לא אעשה צו להוצאות.