רע"א 7275/07 עו"ד בעז ברזילי מנהל עיזבון המנוח עופר מולדבסקי ז" נ. מרדכי

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' הנשיא גורן) בבש"א 6968/07 מיום 2.7.07 בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיב, והורה על מינויו של כב' השופט (בדימוס) יעקב שמעוני כבורר במחלוקת שבין המשיב לבין עזבון המנוח עופר מולדבסקי ז"ל. הבקשה שבפני נועדה להביא לביטולה של החלטת בית המשפט וביטול מינויו של הבורר.

הרקע

2.בשנת 1971 יסד אבי המנוח, מנשה מולדבסקי, ביחד עם אחיו, יצחק מולד, שותפות "מולד את מולדבסקי". בהסכם השותפות נקבע כי פטירת שותף לא תביא לפירוק השותפות, ואת מקומו של הנפטר ימלא בנו או בתו הבוגרים.

בשנת 1978 נפטר אביו מנשה מולדבסקי והמשיב – מרדכי מולדבסקי, בנו הבכור של האב ואחי המנוח נכנס לשותפות.

ביום 21.2.78 נחתם הסכם חדש בין המשיב לבין דודו, אשר כלל, בין היתר, את התחייבות המשיב כי רווחי השותפות יחולקו בינו לבין אמו ושני אחיו הקטינים בחלקים שווים. ביום 9.7.78 נחתם הסכם נוסף בין המשיב לבין אמו ושני אחיו הקטינים,

ובמסגרתו נקבעה תניית בוררות:

"כל הצדדים מסכימים בזה כי במקרה ויתגלעו אי הבנות ביניהם בקשר להוראות הסכם ו/או בקשר לעזבון וחלוקתו, תמסר ההכרעה לה"ה אריה מולדבסקי ו/או ישעיהו מולדבסקי שיהיו בורר או בוררים בין הצדדים,

והכרעתם תחייב את הצדדים לכל דבר.

כל הצדדים מסכימים בזה כי חתימתם על הסכם זה תשמש כחתימתה על שטר בוררין."

3.

בשנת 1994 נפטר אחיו של המשיב - עופר מולדבסקי ז"ל (להלן: המנוח), וכמנהל העיזבון מונה בתחילה עורך דין זבולון הנדלר. בשנת 2002 מונה המבקש למנהל העזבון (להלן – המבקש או מנהל העזבון).

4.

ביום 22.4.2004 הגיש מנהל העזבון תביעה נגד המשיב, אמו, אחיו - איתי, מולד, והשותפות, במסגרתה ביקש להתיר לו, או לרואה חשבון מטעמו, לעיין בספרי השותפות, ולקבל לידיו את המסמכים והנתונים לשם חישוב חלקו של העיזבון בשותפות, וכן טען לזכויות בשותפות (ת"א 1573/04). המשיב, בכתב-הגנתו, ציין כי הוא זכאי להגיש תביעה שכנגד בגין חוב כספי שיש לעזבון כלפיו, וכי על הסכסוך שבין הצדדים, על-פי ההסכם, להתברר בפני בורר.

5.

במסגרת אותו הליך, הגיש מנהל העזבון בקשה למתן צו מניעה זמני נגד המשיב, אחיו, אמו, מולד והשותפות (בש"א 21499/04). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 18.11.2004 וקבע כי יש למנות רואה חשבון שיבדוק את ספרי השותפות עד ליום מותו של המנוח, וככל שיידרש, אף לאחר מותו. בקשת רשות ערעור לבית המשפט זה נדחתה (רע"א 11575/04).

6.

ביום 7.12.2004 הוגשה מטעם יצחק מולד בקשה לסילוק על הסף של התובענה בשתי עילות –

אי-תשלום אגרה מספקת, והתיישנות. כב' הרשם ש' ברוך דן בשתי העילות בנפרד ודחה אותן. על החלטות אלו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה (ע"א 1703/05). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה אשר נדחתה (רע"א 2756/06).

7.

ביום 4.5.2006 החליטה כב' השופטת ד' פלפל בבית המשפט המחוזי לעכב הליכים בתיק העיקרי (ת.א. 1573/04) בעקבות בקשת המשיב במסגרת הוראת סעיף 5 לחוק הבוררות. בהחלטה אחרת שניתנה, הוחלט למנות כבורר את השופט בדימוס א' סטרשנוב. ואולם, בטרם החלה הבוררות, ועוד בטרם הוגשה התביעה שכנגד, חזר בו מנהל העזבון מתביעתו ומחק את כתב התביעה, ולפיכך הבוררות בוטלה.

8.

ביום 20.12.2006 פנה המשיב למנהל העזבון בבקשה כי יפרע את החוב שהוא טוען לו, תוך שהוא מציין כי אם יסרב, פנייה זו תיחשב כהודעה בהתאם לסעיף 8(ב) לחוק הבוררות. פנייה זו נדחתה על-ידי המבקש ביום 6.2.2007, ובעקבותיה הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי למינוי בורר.

9.

המשיב טען בתמיכה לבקשתו כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים כאמור בסעיף 13 להסכם, אשר מכוחו, ומכוח סעיף 8 לחוק הבוררות, יש למנות בורר בסכסוך שנתגלע בינו לבין מנהל העזבון, שעניינו הלוואות שניתנו על ידו למנהל העזבון או מי מטעמו. המבקש טען מנגד, כי יש לדחות הבקשה על הסף, מן הטעם שהמשיב לא פירט את תשתית טענותיו כדבעי, ועל-כן, לא עמד בתנאי המקדים הקבוע בסעיף 8(א) לחוק הבוררות, לפיו תנאי מוקדם למינוי בורר על ידי בית המשפט הוא קיומו של סכסוך שהוסכם למוסרו לבוררות. כן נטען, כי הסכם הבוררות אינו חל על טיב הסכסוך הרלבנטי, שעניינו הלוואות שנתן המשיב למבקש ולאלמנת המנוח. עוד נטען על ידי המבקש כי המשיב מודה שההלוואות ניתנו על ידי השותפות ולא על ידו באופן אישי, ולפיכך, אין להחיל על ענין זה את הסכם הבוררות, שתחולתו היא על הצדדים באופן אישי. עוד נטען, כי חלק מהחוב הנטען נובע על פי גירסת המשיב מהלוואות שניתנו לאלמנה שאינה כלל צד לבוררות, ולכן כשהעברת הסכסוך לבוררות עלולה לגרום לפיצול ההתדיינות, אין מקום לניהול בוררות.

המבקש טען עוד כי המנוח לא היה חתום על הסכם בוררות, הבוררים אליהם מפנה סעיף הבוררות כבר הלכו לעולמם ואין מקום למנות בוררים תחתם, וכן קיימים שיקולי צדק ויעילות המצדיקים את דחיית הבקשה למינוי בורר. במסגרת טענה כללית זו צויין, כי חלה התיישנות על תביעת המשיב שכן המנוח נפטר בשנת 1994, והעילה שנולדה בסמוך לאחר פטירתו התיישנה. אשר לטענת מעשה בית דין שהעלה המשיב ביחס לקיום הבוררות, נטען כי אין זהות בין ההליכים השונים הנוגעים בדבר – קרי: בין הליך זה לבין ההליך בת.א. 1573/04 (שנדון בפני כב' השופטת פלפל); ההליכים שם נגעו לתביעה לפירוק שותפות ולמתן חשבונות, ועניינם שונה מהסכסוך הספציפי הנטען בהליך זה.

10.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה למינוי בורר. הוא קבע, כי סעיף 13 להסכם מהווה הסכם בוררות תקף, ועל פי עקרונות דיני הבוררות, בית המשפט יטה להיענות לבקשה לקיים את הבוררות ולמנות בורר, אלא אם כן קיימים נימוקים כבדי משקל להימנע מכך. בית המשפט דחה את הטענה כי אין לאכוף את תניית הבוררות מהטעם שמי שצויינו כבוררים בתניית הבוררות שוב אינם בין החיים.

אשר לטענת ההתיישנות, בית המשפט החליט כי מאחר שהיא מצריכה הבאת ראיות, יש לבררה במסגרת הליך הבוררות עצמו, ואין בהעלאתה כדי לשמש טעם לאי קיום בוררות.

אשר לטענה כי המשיב לא פירט את טענותיו כנדרש, ציין בית המשפט כי פירוט כזה ניתן במכתב המשיב לב"כ המבקש. הטענות בדבר החוב הנטען על ידי המשיב כלפי המבקש אינן חדשות, ורכיבי טענות אלו פורטו בהליכים הקודמים בת.א. 1573/04.

אשר לטענה כי העברת הסכסוך לבוררות תגרום לפיצול ההתדיינות, גם היא

נדחתה מהטעם העיקרי כי לא הוכח שניהול הדיון כמיקשה אחת חיוני לקבלת סעד אפקטיבי, מה גם שהכספים שהולוו לאלמנה היו למעשה הלוואה לעזבון, כך לטענת המשיב.

בית המשפט דחה גם את טענת השיהוי שהועלתה. הוא קבע כי ההליך בין הצדדים החל עוד ב-22.4.04, ורק עקב ביטול התביעה על ידי המבקש, הבוררות הקודמת לא התקיימה. בדצמבר 2006 נעשתה פניית המשיב למבקש שהיא נשוא הליך זה, ואין לראות בכך שיהוי. כמו כן, לא הוכחו התנאים הנדרשים לצורך שיהוי – קרי: לא הוכח כי ארע מחדל שיש בו משום מצג של ויתור טענת זכות מצד המשיב וכן לא הוכח כי עקב השיהוי הורע מצבו של הצד שכנגד.

אשר לטענת מעשה בית דין, בית המשפט מקבל את טענת המבקש לפיה לא נתמלאו כאן יסודות מעשה בית דין. אך יחד עם זאת, הוא החליט לנקוט בקו בו נקטו בתי המשפט בהליכים קודמים במחלוקת זו להפנות את הענין לבוררות. לאור טעמים אלה, החליט בית המשפט לקבל את בקשת המשיב ולמנות בורר, לצורך בירור המחלוקת בין הצדדים במסגרת בוררות.

11.

מכאן בקשת רשות הערעור.

המבקש טוען בבקשה כי הסכם הבוררות חל על מערכת היחסים שבין בני משפחת מולדבסקי – האם ושלושת ילדיה, ואינו מסדיר סכסוך עתידי כלשהו בין מי מבני המשפחה לבין שותפות מולד-מולדבסקי. על פי הטענה, עילה תביעתו של המשיב היא עמומה ואינה מבססת תשתית איתנה לכך שעניינו נכנס לגדר הסכם הבוררות. יתר על כן, אלמנת המנוח שהיא בעלת דין בתביעת המשיב, אינה צד לבוררות, ואין לכפות עליה בוררות שהיא אינה צד לה. המשיב הודה כי לא נתן הלוואות למנוח, או למי מטעמו, בכשירותו האישית, ולכן אין לו תביעה אישית כלפי העזבון. משכך, לא חל על הענין הסכם הבוררות, וממילא אין בסיס משפטי למינוי הבורר.

המבקש חוזר על טענת ההתיישנות של תביעת המשיב כלפיו וטוען כי הסתמכות בית המשפט על החלטה קודמת שניתנה בת.א. 1573/04 בענין זה אינה במקומה, שכן מ דובר

במאטריה שונה שלגביה ההחלטה באותו עניין אינה ישימה.

12.

המשיב טוען בתשובתו כי הבקשה אינה מעמידה עילה למתן רשות ערעור, שכן לא מתקיימים התנאים הנדרשים לכך. לא מתעוררת במקרה זה כל סוגיה עקרונית בעלת אופי משפטי או ציבורי המצדיקה מתן רשות ערעור. מעבר לכך נטען, כי למשיב טענות בעלות אופי כספי כנגד המבקש על הלוואות שניתנו למנוח ולעזבון. נושא זה נכלל בהסכם הבוררות.

המשיב מבהיר עוד כי מ דובר בתביעת חוב הנדרשת על ידו אישית , ולא מטעם כל גורם אחר. חלק קטן מהסכום הנדרש מתייחס לכספים שקבלה אשת המנוח בשנים שחלפו מאז פטירת בעלה, ונכון פסק בית המשפט כי צירוף האלמנה לבוררות מתבקש לצורך ייעול ההליך.

אשר לטענת התיישנות – טענה זו היא בסמכות הבורר, ויש לבררה במסגרת הבוררות.

לאור כל אלה, מבקש המשיב לדחות את הבקשה.

13.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה שלפני אינה עומדת בכללים הנדרשים לצורך מתן רשות ערעור על החלטת בית משפט בענין של בוררות. כלל הוא, כי מתן רשות ערעור כאמור יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי עקרוני, שיש לה היבט משפטי או ציבורי מיוחד, או מקום שהדבר נדרש לשם עשיית צדק ומניעת עיוות דין (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פד"י נז(5) 933, 942 (2003); רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן ( טרם פורסם, 27.3.06) ). הטעם הנעוץ בכלל זה נועד לקדם את מוסד הבוררות כהליך חשוב ויעיל לפתרון סכסוכים בין בעלי דין, ולמנוע ככל הניתן שיבוש מהלכו היעיל של מוסד זה על ידי ריבוי פניות לבתי המשפט, העלול לפגוע בתכליותיו.

בענייננו מ דובר , בעיקרם של דברים, בשאלת תחולתו של הסכם הבוררות על המחלוקת בין הצדדים, על פי מהות וטיבה. סוגיה זו מעלה שאלת פרשנות של מהות הסכם הבוררות מצד אחד, וטיבו של הסכסוך מצד שני וקביעת מהות הקשר בין השניים. שאלות אלה הן סוגיות מובהקות העוסקות במקרה הפרטני, ובבעלי הדין הנוגעים בדבר. הן אינן מעוררות ענין בעל אופי עקרוני, משפטי או ציבורי, המצדיק דיון בערכאה שלישית. קביעת בית המשפט קמא בדבר מינוי בורר גם אינה יוצרת כל עיוות דין או פגיעה בצדק למי מן הצדדים המעורבים.

בית המשפט קמא התייחס בפירוט לכל טענות הצדדים, וקבע את קביעותיו תוך מתן הנמקה מלאה לפסיקתו.

מעבר לנדרש אציין, כי עיקרי עמדתו של בית המשפט קמא לגופן של השאלות שעלו מעוגנים בנסיבות הענין ובדין, וגם מבחינה זו אין מקום להתערבות בהחלטתו.

בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי שנילוותה אליה.

המבקש ישלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.