פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7285/07
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. רוברט טורון
2. לאה טורון
נ ג ד
המשיבים:
1. רחל בנאסולי
2. מולי בן חמו
3. יהודה בן חמו
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בנצרת בתיק ע"א 1280/06 שניתן ביום 8.7.07 על-ידי
השופטים ח'טיב, הווארי וארבל
בשם המבקשים:
עו"ד חיימי עמרם
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים ח'טיב, הווארי וארבל) מיום 8.7.07 בע"א 1280/06, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (השופטת בסול) מיום 28.9.06 בת"א 2844/05.
ב.
הצדדים לבקשה הם בני רשות בנחלות סמוכות במושב ברק. בין שתי הנחלות קיימת דרך, אשר נבנתה בשנות השישים. המבקשים רכשו את זכויותיהם בשנת 2004, ובסמוך לכך החלו בונים בית בנחלה. במהלך תהליך הבניה, הודיעו המבקשים למשיבים כי בדעתם להרוס את הדרך הנזכרת, אשר מצויה כולה, לטענתם, בתחום נחלתם.
ג.
המשיבים הגישו תביעה לבית משפט השלום, בה עתרו לצו שימנע את הריסת הדרך ואת שלילת אפשרות השימוש בה. נטען כי המשיבים עשו שימוש בדרך מזה ארבעים שנה, ובכך רכשו זכות מעבר קבועה. בית משפט השלום קיבל את התביעה, באמצו את עיקרי טענותיהם העובדתיות והמשפטיות של המשיבים.
ד.
בערעור לבית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי אין מתקיימים בנידון דידן התנאים לרכישת זיקת הנאה מכוח שנים, כמשמעותה בסעיף 94 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1970 (להלן החוק ) ; ולחלופין כי יש לבטלה, לפי סעיף 96 לחוק. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. על סמך ניתוח סעיף 94 לאור הפסיקה, ובעיקר לאור ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן חורין , פ"ד מה(3) 720 (להלן הלכת
אסטרחאן ), קבע בית המשפט כי התקיימו התנאים לרכישת זיקת הנאה. הטענה לפיה יש לבטל את זיקת ההנאה מכח סעיף 96 נדחתה הן לגופה, והן משום שהועלתה לראשונה בערעור.
ה.
כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוסבת הבקשה שבפנינו, שבאה בפירוט רב. אזכיר, כי לאחר הגשת הבקשה עתרו המבקשים לתקנה, כפי שיפורט בהמשך. בבקשה המקורית פירטו המבקשים בעיקר - אך גם לא רק - טענות כלפי קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות – בין היתר, באשר לזיהוי הדרך אשר בה מדובר, לשימוש שנעשה בה ולקיומה של דרך חלופית אשר עומדת, כנטען, לרשות המשיבים. מובן שהטענות הללו תחומות למחלוקת הצדדים ואינן ממין העניינים שבהם עשוי להישקל ערעור בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).
ו.
אמנם, טענה משפטית מהותית לכאורה בבקשה המקורית היא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המסתמך כאמור על הלכת אסטרחאן , אינו מתישב עם פסק הדין שניתן בבית משפט זה בע"א 1769/04 אורן נ' כהן (לא פורסם, 13.7.06 – להן הלכת אורן ), אשר התרכז בתנאים לביטול זיקת הנאה לפי סעיף 96 לחוק. זאת בפרט, כנטען, באשר לפי הלכת אורן (והדבר ברור גם מעיון בסעיף 96 עצמו) שינוי בנסיבות השימוש במקרקעין עשוי להוות טעם כבד-משקל לביטול זיקת הנאה. ואולם, לטעמי אין ניגוד בין העקרונות הקבועים בשני פסקי הדין הנזכרים. אף פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתישב עם העקרונות הללו. טענת המבקשים לפיה לאור הלכת אורן יש לבטל את זיקת ההנאה נטועה, במהות, בגירסה עובדתית שונה מזו שנתקבלה בערכאות הקודמות, דבר שכאמור אין להלמו במסגרת בקשת רשות לערעור שני.
ז.
אשר לעתירה לתיקונה של בקשת רשות הערעור, זו מתמקדת בהוראת סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין, לפיה "במקרקעי ציבור לא יחול סעיף 94". כאמור, הצדדים להליך הם בני רשות בנחלות ולא בעליהן. לטענת המבקשים, המקרקעין הם מקרקעי ציבור, ובשל כך סעיף 113 שולל את האפשרות שתקום בהן זיקת הנאה מכח שנים.
ח.
גם טענה זו אין בידי לקבל, באשר הועלתה לראשונה בבקשה הנוכחית, לאחר שלא נטענה בפני שתי הערכאות הקודמות. יתירה מזו, הטענה נשענת על יסודות עובדתיים (בפרט, באשר למערכת היחסים בין בעלי הזכויות השונות במקרקעין ולעמדותיהם) אשר לא נטענו ולא הוכחו בערכאות הקודמות, ואין בידינו לבררם כעת.
ט.
מעבר לצורך אציין כי כבר הועלתה הסברה, שעל אף הוראת סעיף 113, יכולה לקום זכות הדומה באפייה לזיקת הנאה (דהיינו "שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם", כלשון סעיף 5 לחוק המקרקעין) אלא שתוקפּה הוא כלפי בר רשות או חוכר בלבד ( מיגל דויטש קניין כרך א 448 (1997); מנגד ראו ת"א (שלום כ"ס) 3175/01 שורצמן נ' ליובושיץ (לא פורסם, 27.8.01) (השופט גדול)). בנסיבות אחרות אפשר שראוי היה להידרש לשאלה זו שיש בה עניין, אולם כאמור בנידון דידן אין לעשות כן. המדובר בנושא כבד, הכרוך באינטרסים ציבוריים שאינם מיוצגים בתיק דנא, שמטבעו אינו יכול לעלות בדרך זו בגלגול שלישי.
י.
מכל האמור עולה כי אין להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ח' בניסן תשס"ח
(13.4.08).
ש ו פ ט