רע"א 8910/13 שאול דניאל נ. עזבון המנוחים יחזקאל ואלישבע הסה ז"ל

1.

בלב התיק עומדת השאלה האם יש להכיר בזיקת הנאה בדרך עפר.

2.

המבקש ומשיבים 2-3 (להלן: המשיבים ) מחזיקים בשני משקים סמוכים. בין המשקים עוברת דרך עפר (להלן: הדרך ) - חלקה במשקו של המבקש וחלקה במשקם של המשיבים. המקרקעין כולם הם מקרקעי ציבור, כהגדרתם בסעיף 107 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: החוק ).

המבקש הגיש המרצת פתיחה לבית משפט השלום, להצהיר כי יש לו זיקת הנאה בדרך מכוח שנים. התביעה התקבלה (ה"פ 201084-06, כב' השופט י' אטדגי ). ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי – התקבל (ע"א 38409-10-11, כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ח' ברנר ). בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צוינו שני קשיים ביחס לזיקת ההנאה: ראשית , סעיף 113(ג) לחוק קובע כי לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי ציבור - וכאמור, השטחים בהם עסקינן הם מקרקעי ציבור. שנית , המבקש לא הוכיח כי התקיימו התנאים ליצירת זיקת הנאה: "שימוש נוגד" בדרך - דהיינו שהמשיבים לא הסכימו לעשיית השימוש - במשך 30 שנים רצופות (סעיף 94 לחוק; ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן חורין , פ"ד מה(3) 720, 734-735 (1991)).

1.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה נטען כי חרף פשטות לשונו של סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין – במצבים מסוימים מן הראוי להכיר בזיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי ציבור. כמו כן נטען ששגה בית המשפט המחוזי בסוברו כי לא התקיים "שימוש נוגד" בדרך העפר במשך פרק הזמן הנדרש. המשיבים, מצדם, סומכים ידיהם על כל רכיבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2.

בקשת רשות הערעור מעוררת, על פני הדברים, שאלה בעלת היבטים עקרוניים: האם יש להכיר, ולו בחלק מהמקרים, באפשרות לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי ציבור. כאמור, לשונו של סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין לכאורה שוללת אפשרות כזו. עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי הוצגו שיקולי מדיניות על ידי מלומדים העשויים להצדיק תוצאה אחרת (ראו למשל: יהושע ויסמן "שכירות, רישיון, זיקת הנאה ומה שביניהם" המשפט יד 205 (2011); יהושע ויסמן דיני קנין – החזקה ושימוש 518-520 (2005); אוריאל רייכמן "השפעת זיקת ההנאה על הלכות שכנים" עיוני משפט ד 368, 387-388 (1976)). כך או כך אפשר לומר כי מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית – תרתי משמע – והשלכות רוחב של ממש, שטרם הגיעה לידי הכרעה בפסיקתו של בית משפט זה (רע"א 7285/07 טורון נ' בנאסולי (13.4.2008)).

עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – אשר קבע, כאמור, שאין זיקת הנאה - מלמד כי דעת הרוב נמנעה מלהכריע בשאלה העקרונית שהוצגה. חלף זאת, דעת הרוב התבססה על כך שלא התקיימו התנאים ליצירת זיקת הנאה, ובפרט התנאי של "שימוש נוגד" במשך 30 שנים רצופות. לאמור: תנאי הזמן לא הוכח מבחינה עובדתית. הנה כי כן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי – כנגדו הוגשה בקשת רשות הערעור – איננו מבוסס על הכרעה עקרונית ביחס לזיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי ציבור. אלא התוצאה נשענת על הכרעה עובדתית ביחס ל"שימוש נוגד" ממושך, הכרעה שנובעת מנסיבותיו הפרטניות של התיק דנן – ללא קשר להכרעה בסוגיה המשפטית. אם כך המצב, סבורני כי לא יהא זה נכון בנסיבות העניין להעניק בגלגול שלישי רשות ערעור בגין שאלה עקרונית - חשובה ככל שתהיה - שלא עליה התבסס פסק הדין.

דא עקא, אף בהנחה שעסקינן בשאלה משפטית חשובה – לא די בכך כדי להעניק רשות ערעור. על בית המשפט לבחון הם זהו המקום המתאים לבירור הסוגיה המשפטית. הדברים נכונים ביתר שאת בגלגול שלישי.

באשר לשאלה העובדתית שצוינה – אין בה כדי להצדיק, מתן רשות ערעור. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי לא התקיים שימוש נוגד במשך 30 שנים רצופות. נכון הוא שמסקנה עובדתית זו שונה ממסקנתו של משפט השלום. ברם אין בפער זה כשלעצמו כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. הכרעת בית המשפט המחוזי התבססה על דברי המבקש עצמו בהמרצת הפתיחה, לפיהם השימוש בדרך העפר נעשה בהסכמת המשיבים, וקודם לכן בהסכמת הוריו של משיב 2 אשר החזיקו בעבר בשטח; וכן על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים וחקירתו הנגדית של המבקש בבית משפט השלום. הנה כי כן, עסקינן בשאלה עובדתית מובהקת שההכרעה בה מבוססת על חומר הראיות שהוצג בערכאות קמא. לא מצאתי בבקשה שלפניי עילה להתערב בהכרעה זו. כנגזר מכך, אף אין עילה להצדיק מתן רשות ערעור.

3.

לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.