רע"א 7319/16 רע"א 7319/16

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 11814-04-16; השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) שניתנה ביום 16.8.2016, ובגדרה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני.

רקע

קיימת עמימות בנוגע לחלקים מהותיים ממסכת העובדות שבבסיס הפלוגתאות שבין הצדדים; הקושי למצות את המוסכם הוא רב, אך אנסה בכל זאת לתאר את יסודות ההסכמה והמחלוקת, כפי שעולה מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי ובבקשה שבמוקד החלטה זו:

2.במהלך שנת 2013 הועברו כספים לרשות המבקש 1, אהרון גרינמן (להלן: אהרון ) מקרן גמ"ח, אותה מנהל המשיב 1, אליהו גרוס (להלן: אליהו ). בשלב מסוים דרש אליהו מאהרון כי זה ישיב את הכספים שהועברו לרשותו. אהרון סרב לבקשה, וסכסוך ניצת בין הצדדים.

מדוע ניצת הסכסוך? המשיבים טענו כי הכספים הועברו לרשותו של אהרון כחלק מהלוואה שנטל מהקרן. המבקשים (אהרון ואשתו, חנה גרינמן, המבקשת 2) טענו כי הכספים הועברו לרשות אהרון כדין, כחלק מהסכם שותפות שערך עם המשיב 3, אשר כהן (להלן: אשר ), נושא משרה בקרן הגמ"ח.

3.החוליה העובדתית הבאה, עניינה בהסכם מכר שנכרת בין הצדדים, במסגרתו הוסכם כי המבקשים יעבירו את זכויותיהם בדירת מגורים שבבעלותם לרשות המשיב 2, יעקב ליבוביץ' (להלן: יעקב ).

מהן נסיבות החתימה על הסכם המכר? המבקשים טענו כי הסכם המכר נחתם לאחר איומים מצד אליהו ואשר, ומבלי שהמבקשים ידעו על תוכן ההסכם ועל השלכותיו; המשיבים טענו כי משלא עמדו המבקשים בתנאי ההלוואה, הציע אהרון כי ימכור את דירת משפחתו תמורת החזר החוב; הצעה זו היא שעמדה בבסיס הסכם המכר.

4.לאחר החתימה על הסכם המכר ביקשו אליהו ויעקב להשלים את העברת הזכויות בדירה. המבקשים ביקשו למנוע זאת, והגישו תביעה לסעד הצהרתי לביטול הערת אזהרה שנרשמה על הדירה וביטול תוקפו של הסכם המכר (ה"פ 17891-09-14). טרם סיום ההליך, הגיעו באי-כוח הצדדים לפשרה לפיה יחויבו המבקשים בסך של 1,675,000 ₪ ובהוצאות שכר דירה בסך של 3,500 ₪ לחודש (להלן: הסכם הפשרה ). עוד הוסכם, כי עם עמידת המבקשים בהסדרי התשלום, יבוטל הסכם המכר. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין ביום 21.12.2014.

5.לאחר שהמבקשים לא עמדו בתנאי הסכם הפשרה, אישר בית המשפט המחוזי, ביום 22.3.3015 פסיקתא המורה על רישום הדירה על שמו של יעקב. המבקשים הגישו בקשה לביטול הפסיקתא (בעניין פינוי המבקשים מן הדירה), וזו התקבלה באופן חלקי.

6.ביום 7.4.2016, בחלוף למעלה משנה מהמועד בו ניתן, הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה (להלן: ההליך העיקרי ). כאשר גילו המבקשים כי המשיבים השלימו את העברת הבעלות בדירה על שמו של המשיב 2, מכוח הסכם המכר, הגישו ביום 18.5.2016 בקשה למתן "צו דיספוזיציה בנכס" עד להכרעה בהליך העיקרי. צו זמני, עד למתן החלטה בבקשה האמורה, ניתן ביום 19.5.2016.

מדוע חזרו בהם המבקשים מן המוסכם בהסכם הפשרה? נטען, כי גם הפשרה שאליה הגיעו באי-כוח הצדדים לא היתה על דעת המבקשים, וכי יפוי הכוח שנתנו לבא-כוחם לא הסמיך אותו לבוא בפשרה, כאמור. המשיבים טענו, כי ההסכם נחתם על דעת המשיבים כדין, ובסמכות, על-פי לשון יפוי הכוח שהוגש בתיק; נטען, כי ההליך העיקרי משמש נדבך נוסף בניסיונם של המבקשים להתנער מחובותיהם.

החלטת בית המשפט המחוזי

7.לאחר שעמד על טענות הצדדים, ובפרט על גרסאותיהם העובדתיות השונות, נתן בית המשפט המחוזי את הכרעתו. תחילה נקבע כי סיכויי המבקשים בהליך העיקרי נמוכים, וזאת מהטעמים הבאים: (א) המבקשים לא הציגו טעמים כבדי משקל, המגובים בראיות תומכות, המצדיקים ביטול פסק דין אשר ניתן בהסכמה; (ב) קיים קושי לקבל את גרסת המבקשים, שטענו כי "רומו לכל אורך הדרך" וכי לא ידעו כי מהות הסכם המכר עליו חתמו היא העברת הזכויות בנכס;

(ג) נוסח יפוי הכוח שניתן לבא-כוחם של המבקשים, מלמד כי בסמכותו לבוא בשמם בפשרה, חרף טענתם; (ד) בתצהיר נלווה לבקשות ארכה לתשלום החוב שהגיש בא-כוחו, הצהיר אהרון מספר פעמים כי בכוונתו לשלם את החוב המוסכם בהסכם הפשרה; (ה) בתצהיר נלווה לבקשה לביטול פסיקתא, הצהיר אהרון מפורשות כי "אין מחלוקת... שהדירה היוותה בטוחה לתשלום כסף, ובשל עיכובים רבים בתשלום הכסף, מגיע למשיבים להשלים את רישום הדירה לטובתם" (עמוד 6 להחלטה).

8.אשר למאזן הנוחות, נקבע כי זה אינו נוטה באופן מובהק לצדו של מי מהצדדים. אי-מתן צו מניעה עשוי להביא למכירת הנכס לצד שלישי, עליו תחול הגנה מכוח תקנת השוק במקרקעין; מנגד, מתן צו מניעה עשוי לפגוע במשיבים, המבקשים לקבל את כספם בחזרה.

9.על כן, לאור סיכויי התביעה הנמוכים, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו מניעה זמני, ולחובת המבקשים נפסקו הוצאות בסך של 5,000 ₪; עם זאת, הוארך הצו הזמני עד ליום 28.9.2016, על-מנת לאפשר לצדדים לערור על ההחלטה לפני בית משפט זה.

בקשת רשות הערעור

10.המבקשים שבים על טענותיהם העובדתיות שצוינו לעיל. כתב הבקשה כולל טענות רבות נגד המשיבים, בכללן – טענות כי הם אינם בעלי דבר ועניין עם מי מן המשיבים; כי אלה איימו על המבקשים, וזייפו את חתימת המבקש על הסכם המכר; וכן כי טענות הנגד אינן נשענות על בסיס ראייתי איתן. לשיטתם, סיכויי התביעה בהליך העיקרי – גבוהים, ומאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם.

הכרעה

11.דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. היקף התערבותו של בית משפט זה בממצאי הערכאה הדיונית בנוגע לבקשות ביניים – ידוע (ראו למשל: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון , פסקה 33 (22.1.2015)).

למסקנה דומה לזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הגעתי לאחר שבחנתי את טענות המבקשים לגופן. למקרא כתב הבקשה משתומם הקורא ומתפלא, מדוע נעדרת הבקשה התייחסות מפורשת לממצאי הערכאה הדיונית. הטעמים למכביר אותם מצא בית המשפט המחוזי לחולשת סיכויי התביעה בהליך העיקרי – חזקים, מעוגנים בחומר הראיות ועולים מכתבי הטענות. על מנת לערוך דיון מושכל בטענות הצדדים, מוטב היה לו סיפקו המבקשים מענה הולם לקשיים העולים מגרסתם, נוכח ההחלטה, ובהם: אילו טעמים עומדים למבקשים לביטולו של פסק דין שניתן בהסכמה, בהתאם לפסיקה בעניין? כיצד הם מתמודדים עם קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יפוי הכוח הסמיך את עורך דינם לבוא בפשרה האמורה? האם יש טעם בשיהוי המכביד להגשת הבקשה לצו המניעה, חרף פניות בא-כוחם בבקשות ארכה לביצוע הפשרה? מדוע חוזר בו כעת אהרון מן האמור בתצהיר הבקשה לביטול פסיקתא?

12.די בכך כדי ללמד כי קלושים הם סיכויי התביעה בהליך העיקרי. אשר למאזן הנוחות – גם אם אניח, לצורך העניין, כי זה נוטה לטובת המבקשים באופן מובהק, הרי שאין די בכך כדי לגבור על סיכויי התביעה הנמוכים, באופן המצדיק מתן צו מניעה. כפי שמורה הפסיקה, שני שיקולים מרכזיים אלה, סיכויי ההליך העיקרי ומאזן הנוחות, נבחנים כמקבילית כוחות, ובנדון מצאתי כי זו נוטה באופן מובהק למסקנה כי אין הצדקה ליתן צו מניעה (ראו

למשל: רע"א 1896/12

מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיקל , בפסקה 10 (5.4.2012);

רע"א 3237/13

גילי ויואל עזריה בע"מ נ' החברה הכלכלית אשקלון בע"מ (12.05.2013)).

13.אשר על כן, הבקשה נדחית בזאת; משלא נתבקשה תגובת המשיבים , ומטעם זה בלבד , לא אעשה צו להוצאות.