רע"א 7616-23 רע"א 7616-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא, כב' השופטת רחל ברקאי) בת"א 32908-12-21 מיום 20.6.2023, במסגרתה נדחתה בקשה שלישית מטעם המבקש למתן סעד זמני.

1.הסכסוך העומד במרכזו של ההליך דנן הוא ארוך ומרובה הליכים, ועל כן, כפי שמצאתי לנכון לעשות בפעם הקודמת שהוא הגיע לפתחי, אפרט בתמצית את ההתפתחויות ההכרחיות לענייננו (להחלטתי הקודמת ראו: רע"א 1179/22 אוריון נ' גולדפינגר (3.3.2022). להלן: ההחלטה הקודמת). המבקש, מר אפרים אוריון, הוא התובע העיקרי בתיק (להלן: המבקש), אשר היה בעל הזכויות בנכס מקרקעין המצוי בתל אביב-יפו ואשר ידוע כגוש 6929 חלקה 156, ובו הוא התגורר עד לשנת 2013 (להלן: הנכס). בחודש דצמבר 2005 נטל אחיו של המבקש, מר יעקב בן דוד אוריון (המשיב 3. להלן: יעקב), הלוואה ממר יאיר גולדפינגר (המשיב 1. להלן: גולדפינגר), כאשר המבקש שימש כערב ליעקב, ומשכך משכן את זכויותיו בנכס כבטוחה לפירעון ההלוואה. ואולם, יעקב לא עמד בהחזר ההלוואה שנטל מגולדפינגר, ובעקבות זאת נוהלו נגד המבקש הליכי הוצאה לפועל למימוש הנכס (להלן: הליכי הכינוס. תיק הוצל"פ 01-77122-08-4). במסגרת הליכי הכינוס, המבקש פונה מהנכס, ועו"ד שמואל גלינקא מונה ככונס נכסים על הנכס לשם מימושו (המשיב 2. להלן: כונס הנכסים). בהמשך לכך, כונס הנכסים ניהל הליך התמחרות על הנכס, אשר בסופו נכרת בינו לבין הזוג הודיה ואילן בנעים (המשיבים 4 ו-5. להלן: הרוכשים), הסכם לרכישת הנכס (להלן: הסכם המכר) שאושר על ידי רשמת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת קרן בקשי) ביום 12.11.2020. יודגש כי אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך שנת 2021 הרוכשים שילמו את מלוא התמורה בעבור הנכס, קיבלו חזקה בו, וכי הזכויות בנכס נרשמו על שמם בפנקס רישום המקרקעין.

2.במהלך הליכי הכינוס, נקט המבקש בהליכים שונים – הן בלשכת ההוצאה לפועל והן בבתי המשפט על ערכאותיהם השונות – במטרה למנוע את מכירתו של הנכס, כמו גם את פינויו ממנו (לעניין זה, ראו פסקאות 4-2 להחלטה הקודמת). בתמצית, עיקר טענתו של המבקש הייתה (ועודנה) כי נרקמה קנוניה בין כונס הנכסים לרוכשים, אשר הביאה למכירת הנכס בתרמית, ועל כן יש להורות על ביטולו של הסכם המכר. טענה זו, כמו גם יתר טענות המבקש (הנוגעות לפגמים נוספים שנפלו בהליך מכירת הנכס), לא התקבלו, ואולם המבקש לא אמר נואש והציבהּ במרכז התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא (היא התביעה מושא בקשת רשות הערעור דנן), במסגרתה התבקש ליתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם המכר (להלן: התביעה). לצידה של התביעה, הוגשה גם בקשה לסעד זמני אשר יאסור על הרוכשים לעשות כל דיספוזיציה בנכס על דרך של מכירתו לצד שלישי.

3.הבקשה לסעד זמני נדחתה ביום 19.12.2021 מטעמי השתק, שיהוי ושימוש לרעה בהליכי משפט. בהחלטה זו עמד בית המשפט קמא (כב' השופטת חנה פלינר), בין היתר, על סיכוייה הקלושים של התביעה, על נטייתו של מאזן הנוחות לטובת הרוכשים, וכן על דרך התנהלותו של המבקש. ואולם, משדעתו של המבקש לא נחה, הוא הגיש שתי בקשות שונות לעיון חוזר בהחלטה האמורה, וכן בקשה נוספת למתן סעד זמני מחמת שינוי נסיבות, וכולן נדחו על ידי בית המשפט קמא (החלטות מהימים 23.12.2021, 27.12.2021 ו-18.1.2022, בהתאמה; שתי ההחלטות הראשונות ניתנו על ידי כב' השופטת חנה פלינר וההחלטה האחרונה ניתנה על ידי כב' השופט ארז יקואל). על ההחלטה מיום 18.1.2022 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, במסגרתה טען לקיומם של התנאים למתן סעד זמני, וכן חזר על טענתו לקיומה של קנוניה בין כונס הנכסים לבין הרוכשים, ואף ביקש כי נורה לבית המשפט המחוזי לחקור את האחרונים על תצהיריהם. בקשת רשות ערעור זו נדחתה על ידי ביום 3.3.2022, תוך שציינתי כי "ממילא, טענותיו של המבקש לגופם של דברים אינן אלא חזרה על טענותיו שכבר הועלו על ידו בעבר, והוכרעו על ידי הערכאות השונות במספר הזדמנויות שונות, ומשכך אין מקום להידרש אליהן פעם נוספת" (פסקה 11 להחלטה הקודמת).

להשלמת התמונה יצוין, כי זמן קצר קודם לכן, ביום 29.1.2023, הגישו גולדפינגר וכונס הנכסים בקשה לסילוק התביעה על הסף. בקשה זו עודנה תלויה ועומדת לפני בית המשפט קמא.

4.בחלוף 3 חודשים מאז ניתנה ההחלטה הקודמת, ביום 7.6.2023 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט קמא שכותרתה: "בקשה דחופה לצו מניעה זמני נ' [הרוכשים] והוועדה המקומית לתכנון ובניה למניעת נזק בלתי הפיך – הריסת בית מגורים – במעמד שני הצדדים" (להלן: הבקשה לצו מניעה זמני או הבקשה). במסגרת בקשה זו טען המבקש כי מדובר בבקשה דחופה שנולדה לאור נסיבה חדשה, והיא כי הרוכשים הגישו בקשה להיתר בנייה, הכוללת בקשה לצו הריסה, וכי הם אף צפויים לקבלו, כך שיתאפשר להם להרוס את המבנה שעל הנכס. משכך, לשיטת המבקש, יש לקבל את הבקשה משום שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו. כונס הנכסים, גולדפינגר והרוכשים התנגדו לבקשה לצו מניעה זמני, בעוד שיעקב, אחיו של המבקש, הצטרף אליה. בית משפט קמא (סגנית הנשיא, כב' השופטת רחל ברקאי) קבע ביום 8.6.2023 כי יתקיים דיון בבקשה לצו מניעה זמני ביום 20.6.2023. אולם, לבקשתם של גולדפינגר ושל כונס הנכסים, הדיון נדחה בהמשך ליום 21.6.2023.

5.חרף החלטותיו לעניין קיום דיון בבקשה לצו מניעה זמני, ביום 20.6.2023 נתן בית המשפט קמא (סגנית הנשיא, כב' השופטת ברקאי) החלטה בבקשה עוד בטרם קיום הדיון (להלן: ההחלטה). ויובהר, בית המשפט קמא היה מודע היטב לכך שקבע דיון למחרת היום, ולעניין זה ציין בראשית ההחלטה כי "לאחר קבלת תגובת הצדדים ראיתי לנכון להוציא תחת ידי החלטה זו אף בלי לקיים הדיון בפני" (ההדגשה במקור).

במסגרת ההחלטה דחה בית המשפט את הבקשה לצו מניעה זמני, וזאת בין היתר משום ש"הבקשה איננה מלמדת על קיומן של נסיבות חדשות ומשאין הבקשה עומדת, אף לא לכאורה, בתנאים למתן צו מניעה זמני" (פסקה 11 להחלטה). הובהר, כי בניגוד לטענת המבקש, אין לפנינו כל שינוי נסיבות, משום שהרוכשים מקדמים הליכים תכנוניים ביחס לנכס מזה מספר שנים כאשר הבקשה לקבלת היתר בנייה, ובכלל זה צו ההריסה, הגם שטרם התקבלה, היא חלק בלתי נפרד מאותם הליכים, ואף המבקש הודה בתצהירו כי הוא היה מודע לכוונה זו עוד בשנת 2020. משכך, נקבע כי הבקשה לצו מניעה זמני אינה אלא חזרה על בקשותיו הקודמות, שנדחו. בנוסף, הודגש כי המבקש "לא הוכיח קיומה של זכות המקימה לו עילת תביעה ולו לכאורה נוכח סיכויי הצלחה קלושים להצליח בתביעתו זו" (פסקה 14 להחלטה), וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת הרוכשים, בהינתן השלמת עסקת המכר ודחיית צווי הביניים השונים שנתבקשו מטעם המבקש. הבקשה נדחתה אפוא ללא קיום דיון בה, ועל המבקש הוטלו הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ש"ח.

להשלמת התמונה יוער כי לאחר מתן ההחלטה הגיש המבקש בקשה לפסילת המותב שנתן את ההחלטה (סגנית הנשיא, כ' השופטת רחל ברקאי) מלדון בתביעה, ולאחר שזו נדחתה, הגיש ערעור עליה לבית משפט זה (ע"א 7085/23). ערעור זה עודו תלוי ועומד – ולא בפני מותב זה.

6.בבקשת רשות הערעור מלין המבקש, בראש ובראשונה, על כך שההחלטה ניתנה מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים, למרות שבהחלטה קודמת בית המשפט קמא קבע דיון בבקשה, ואף המבקש עמד על קיומו של דיון כאמור. ברוח זו נטען גם, כי קביעתו של בית המשפט לפיה הבקשה למתן צו מניעה זמני לא מצביעה על נסיבה חדשה לא יכולה לעמוד, שכן קביעתו כי יש צורך בתשובת המשיבים לה מלמדת על כך שיש בה ממש (אחרת, הייתה נדחית היא על הסף). עוד טען המבקש כי גילה על כוונתם של הרוכשים להרוס את הנכס ולקבל היתר בנייה רק בסמוך להגשת הבקשה, כפי שהוצהר על ידו, וכי לא הייתה לו כל דרך לצפות עניין זה כבר בשנת 2020 (לטענתו, כל שידע הוא שהרוכשים הצהירו בשנת 2020 כי החלו בהליכים תכנוניים – הצהרה שהמבקש טוען כי הייתה שקרית, שכן לדבריו הרוכשים פתחו בהליכי התכנון רק בפברואר 2023). בנוסף טוען המבקש, בין היתר, כי הקנוניה שנרקמה לגרסתו בין כונס הנכסים לרוכשים מנעה מבתי המשפט השונים להיחשף לעובדות כהווייתן, ומשכך אין לראות בהחלטות השיפוטיות השונות שניתנו בעניינו משום מעשה בי-דין. כנגזרת מכך, ובהצטרף לעובדה שטענותיו לקיומה של קנוניה זו מעולם לא הוכחשו, הרי שסיכויי תביעתו ממשיים, וממילא כל שעליו להוכיח הוא שתביעתו איננה תביעת סרק. בשולי הדברים יצוין כי לאורך כל בקשת רשות הערעור המבקש העלה טענות גם ביחס לשגיאות עובדתיות שונות שנפלו בקביעותיו של בית המשפט קמא.

7.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתשובות. כלל ידוע הוא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, לאור התרשמותה הישירה מהצדדים ומטענותיהם, ומשכך התערבות ערכאת הערעור בהחלטות בעניין זה שמורה למקרים חריגים (רע"א 5741/19 מוסדות בית הכנסת ישיבה וכולל אבן החיים (ע"ר) נ' חוג ידידי המדרשיה בישראל (ע"ר), פסקה 6 (11.9.2019); רע"א 3751/22 בנילוז נ' לוי, פסקה 14 (28.6.2022)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי נמנה עם מקרים חריגים אלה. מדובר למעשה בבקשה לעיון חוזר בהחלטות מהימים 19.12.2021 (אשר שתי בקשות לעיון חוזר בה נדחו, כאמור בפסקה 3 לעיל) ו-18.1.2022. כידוע, בקשה לעיון חוזר תתקבל אך במקרים בהם חל שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בהחלטה, או במקרים נדירים בהם מתברר לבית המשפט כי הוא נתן החלטה מוטעית (תקנה 98 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות); פסקה 11 להחלטה הקודמת; רע"א 1543/23 עידן כץ פיננסים בע"מ נ' פריד, פסקה 22 (26.7.2023)).

8.בענייננו, אף אם נתעלם מהשאלה אם הבקשה הוגשה בשיהוי לאור המידע שהיה בידי המבקש בשנת 2020 בדבר כוונות הרוכשים ביחס לנכס, ואף אם נניח כי הבקשה למתן צו הריסה ביחס למבנה שעל הנכס עשויה להוות שינוי נסיבות במקרים מתאימים (עניין אותו אבקש להותיר לעת מצוא), עדיין לא היה מקום להיעתר לבקשה הנוספת לצו מניעה זמני. כידוע, בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני, על בית המשפט לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויי התביעה להתקבל הם טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני. בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות: ככל שסיכויי התביעה גבוהים יותר כך יש להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (רע"א 2553/20 אביב נ' עמיחי, פסקה 19 (7.6.2020); רע"א 4731/21 דבור נ' אליאס, פסקה 10 (18.7.2021)). בענייננו, באשר לסיכויי התביעה, הרי שבית המשפט קמא קבע, ושב וקבע, כי סיכויי התביעה קלושים, כאשר שלושה שופטים שונים בבית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה זו (ראו פסקה 10 להחלטה מיום 19.12.2021 (כב' השופטת חנה פלינר); פסקאות 16-15 להחלטה מיום 18.1.2022 (כב' השופט ארז יקואל); וכן ההחלטה מיום 7.3.2022, שניתנה ביחס להפקדת ערובה מטעם המבקש, אך אימצה את מסקנות השופטים כאמור במלואן ונסמכה עליהן (כב' השופטת רחל ערקובי)). לא מצאתי כל טעם לסטות ממסקנות מבוססות וחד-משמעיות אלה, וממילא אין בנסיבה החדשה כדי להשפיע עליהן. באשר למאזן הנוחות – כפי שהטעים גם בית משפט קמא, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת הרוכשים. זאת, משום שהמבקש לא מתגורר בנכס מזה כעשור; מכירת הנכס לרוכשים הושלמה, והם שילמו את מלוא התמורה; ולא נטען כי ייגרם למבקש נזק שאינו בר-פיצוי. בנסיבות אלה, ובשים לב למשקל שיש ליתן למאזן הנוחות מקום בו סיכויי התביעה הם קלושים (רע"א 7319/16 פלוני נ' פלוני, פסקה 12 (25.9.2016); רע"א 2806/18 יקטר נ' אורטנר, פסקה 11 (6.6.2018)), צדק בית המשפט קמא לגופם של דברים כשדחה – גם הפעם – את הבקשה לצו מניעה זמני.

9.כזכור, המבקש מלין גם, ואולי בעיקר, על כך שבית משפט קמא דחה את הבקשה לצו מניעה זמני מבלי שקיים דיון בעל פה במעמד הצדדים בה, וזאת תוך סטייה מהמתווה הדיוני שקבע קודם לכן לבקשה. ויובהר, המבקש אינו חולק על כך שבסמכות בית המשפט לדחות במקרים מתאימים בקשה לצו מניעה זמני ללא קיום דיון במעמד הצדדים, ולא כל שכן שבסמכותו לעשות כן ביחס לבקשה לעיון חוזר בהחלטה בעניין סעד זמני. ואכן, הסמכות להכריע בבקשה ללא דיון במעמד הצדדים, המהווה חריג לכלל לפיו יש לקיים דיון בעל פה במעמד הצדדים בבקשה למתן סעד זמני, קבועה כיום במפורש בתקנות 50(2), 50(4) והרישא של תקנה 97 לתקסד"א החדשות. ויובהר, סמכות זו ביחס לבקשה לסעד זמני פורשה בפסיקה כחריג לכלל, גם לפי התקסד"א החדשות, בגדר "פתח צר" בו יש להשתמש כשהבקשה אינה מגלה על פניה כל עילה (רע"א 1556/21 עירון נ' שפירא בר-אור, פסקה 19 (22.4.2021); רע"א 8339/21 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ, פסקה 9 (21.6.2022); רע"א 42/22 אונומרה ייבוא וייצוא בע"מ נ' שופרסל בע"מ, פסקה 11 (13.3.2022); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים 481-480 ה"ש 78 והאסמכתאות שם (מהדורה שנייה, 2023)). אעיר עם זאת, כי כשמדובר, כמו בענייננו, בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא לתת סעד זמני, מטבע הדברים, השימוש בסמכות לדחות את הבקשה מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים ייעשה בתדירות גבוהה הרבה יותר, ונראה שהוא אף בגדר הכלל, ולא בגדר החריג (השוו לתקנה 98 לתקסד"א החדשות, שעניינה עיון מחדש בסעד זמני שניתן או בתנאיו, אשר אינה כוללת הוראה המלמדת על כך שדיון במעמד הצדדים היא "דרך המלך" להכרעה בבקשה שכזו).

10.מכל מקום, הטרוניה המרכזית שמעלה המבקש בענייננו ממוקדת לא בשאלת הסמכות לדחות את הבקשה שהגיש ללא דיון, אלא בהחלטה לשנות את המתווה הדיוני שנקבע על ידי בית המשפט קמא, וזאת מבלי שניתנה למבקש זכות טיעון בעניין זה. אכן, אין זהו עניין שגרתי שבית משפט מבטל מיוזמתו דיון שנקבע על ידו לשמיעת טיעוני הצדדים בעל-פה, ואולם הסמכות לעשות כן היא חלק מסמכותו הטבועה של בית המשפט לשנות החלטות ביניים שנתן, ואין לומר כי מרגע שנקבע דיון בעל-פה, מחובתו של בית המשפט לקיימו, גם אם השתכנע מהטיעונים בכתב שהוא מיותר בעליל (לסמכותו הטבועה של בית המשפט לשנות החלטות ביניים ראו, באחרונה, רע"א 6024/23 יקירביץ נ' דגן, פסקה 16 והאסמכתאות שם (29.10.2023)). בענייננו, המותב שקבע את הדיון לשמיעת הטיעונים בעל-פה קבע, לאחר שעיין בטיעונים בכתב, כי הבקשה לעיון מחדש בהחלטה שלא לתת סעד זמני היא חסרת סיכוי, ולא ראה טעם בקיום הדיון שנקבע. כפי שהובהר, מסקנתו זו מבוססת היטב בנסיבות המקרה, וזאת אף אם מתעלמים מהשאלה מתי ידע המבקש על כוונת הרוכשים להרוס את המבנה הקיים על הנכס. במצב דברים זה, קשה גם לראות מה היה הטעם במתן זכות טיעון לצדדים בשאלה הדיונית (דהיינו, האם לקיים את הדיון שנקבע), וזאת בהינתן ששאלות מסוג זה ממילא מוכרעות על ידי השופט היושב בדין, לפי התרשמותו מעוצמת טיעוני הצדדים לגופו של עניין, ואין הן ברגיל נושא לטיעון נפרד. מהטעמים הללו, לא מצאתי, במכלול נסיבות העניין דנן, כי בטענה זו יש כדי לשנות ממסקנתי.

11.לקראת סיום, מצאתי לנכון להעיר כי טענותיו של המבקש נשמעות מזה למעלה מעשור ונדחות על ידי ערכאות שיפוטיות שונות ומותבים שונים. ניסיונותיו של המבקש "להלביש" אותן באדרת שונה בכל הזדמנות שנקרית בדרכו – העלו חרס. ניסיונות אלה גובים זמן ומשאבים שיפוטיים יקרים, וטוב יעשה המבקש אם ישתמש בהם באופן מושכל – ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

12.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בהינתן שלא התבקשה תשובת המשיבים, ובשים לב לשינוי החריג במתווה הדיוני, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.