רע"א 7321/20 עו"ד אורי אביב נ. דולב בן שטרית

המבקש והמשיב ניהלו בית קפה במשותף (להלן: העסק ). המשיב הגיש תביעה כספית נגד המבקש ובה טען בין היתר כי האחרון נטל במרמה כספים מרווחי העסק, וכן כספים שהמשיב הפקיד בנאמנות אצל המבקש לצורך השקעה בעסק. בית המשפט מינה מומחה מטעמו (להלן: המומחה ) לבחינת המחלוקות הנוגעות להכנסות והוצאות העסק ובהמשך הסכימו הצדדים לוותר על חקירת המומחה וציינו כי המחלוקת ביניהם נוגעת רק לפרשנות חוות דעתו. בפסק דינו קיבל בית משפט השלום בקרית גת (כב' סגן הנשיא א' אדם ) את התביעה בחלקה וקבע כי קיימות הכנסות של העסק שלא נכנסו לחשבונו; וכי המבקש אחראי לחסר זה, בין אם מקורו במרמה, בין אם בניהול רשלני. על בסיס חוות דעת המומחה ולאחר שנדרש לראשי התביעה השונים, פסק בית משפט השלום כי המבקש ישלם למשיב סך של 118,307 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה א' ואגו , והשופטים י' פרסקי ו ג' לוין ) דחה את ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). נקבע כי המבקש בערעורו ביקש לתקוף את ממצאי חוות דעת המומחה, אשר לא עמד לחקירה נגדית בהסכמת הצדדים, וכי טענות המבקש מכוונות לקביעת ממצאים שונים מאלה שבית משפט השלום קבע – מבלי להצביע על טעות מן הסוג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי שבה חוזר המבקש, בעיקרם של דברים, על טענותיו בהליכים הקודמים. לטענתו, נפלו טעויות במסקנות בית משפט השלום ובפרשנות שניתנה לחוות הדעת של המומחה, ולא היה מקום לדחות את ערעורו ללא דיון מפורט.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין. עוד אוסיף כי העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור בהתבסס על תקנה 460(ב) לתקנות אינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה (ראו מני רבים רע"א 1690/17 חממי נ' גוזי , פסקה 4 (3.4.2017)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.