רע"א 7341/10 אי אי סי אי אינטרנשיונל בע"מ נ. יצחק אדרי

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר , ק' ורדי

ו -ר' לבהר-שרון ) שבו נדחה ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' בן-חיים ).

1.

ביתם של המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) ביישוב תל-מונד נבנה במסגרת פרויקט מגורים שהקימה המבקשת. לשם כך, התקשרו המשיבים בחודש ינואר 2007 עם המבקשת בהסכם לרכישת מגרש בפרויקט. בו ביום, התקשרו המשיבים גם עם חברת משה שניידר בע"מ (להלן: הקבלן ) בהסכם לביצוע עבודות הבנייה במגרש (להלן: הסכם הבניה ), ועם המשיבה 3 (להלן: המפקחת ) בהסכם שבגדרו התחייבה האחרונה לפקח על ביצוע העבודות על-ידי הקבלן. על-פי הסכם הבניה, נטלה על עצמה המבקשת אחריות למחדלים של הקבלן, בהתקיים נסיבות מסוימות. עם קבלת החזקה בביתם, בחודש אוקטובר 2002, טענו המשיבים כי קיימים בו ליקויי בנייה, וכן כי כתוצאה מבניית קומה נוספת בבית מגורים סמוך – בניגוד למוסכם בינם ובין המבקשת – ירד ערכו של ביתם. הואיל והקבלן נקלע להליכי חדלות פירעון, הגישו המשיבים את תביעתם לפיצוי בגין ליקויי הבנייה נגד המבקשת בלבד. המבקשת התגוננה מפני התביעה והגישה הודעת צד שלישי שהופנתה, בין היתר, אל המפקחת.

2.

בית משפט השלום, בהסתמכו על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, אמד את עלות תיקון הליקויים בבית המשיבים בסך של 42,000 ש"ח. בהמשך, קבע בית המשפט כי המבקשת הסכימה להיכנס בנעלי הקבלן במסגרת הסכם הבניה – לרבות בכל האמור בתיקון ליקויי בניה שנתגלו לאחר העברת החזקה בבית לידי המשיבים – והטיל עליה את האחריות לפצות את המשיבים בגין ליקויים אלה. עוד נקבע כי המפקחת אחראית בשיעור של 25% לליקויים בבית המשיבים. זאת, משום שנקבע כי היא התרשלה בביצוע פיקוח מקצועי כפי שהתחייבה.

3.

ערעורה של המבקשת על פסק-דין זה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את טענת המבקשת כי המפקחת נושאת באחריות חוזית כלפיה מכוח מערכת ההסכמים שנחתמה בין הצדדים. בעניין זה נקבע, כי בין המבקשת ובין המפקחת לא נחתם חוזה, וכן נמצא כי לא ניתן לראות בחוזה הפיקוח כ"חוזה לטובת צד שלישי" כפי שטענה המבקשת. נפסק

אפוא כי הבסיס הנורמטיבי לחיוב המפקחת בהשתתפות בנזקי המשיבים הינו נזיקי בלבד – מכוח עוולת הרשלנות – ולא חוזי. בית המשפט לא מצא להתערב בחלוקת האחריות בין המבקשת ובין המפקחת, והותיר את קביעת הערכאה הדיונית על כנה. בהסכמת הצדדים, פסק בית המשפט המחוזי על דרך הפשרה בעניין המחלוקת בין הצדדים בגין ירידת ערך הנכס, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשת טוענת כי למפקחת יש אחריות חוזית ישירה כלפיה מכוח הסכם הבניה, שבו נקבע כי ימונה מפקח לביצוע עבודות הבניה. לטענתה, המטרה במינוי מפקח לביצוע עבודות הבניה היתה למנוע את ליקויי הבנייה וכן את האפשרות שתוטל על המבקשת אחריות בגין ליקויים אלה. המבקשת סבורה כי הערכאות הקודמות שגו בכך שגזרו גזירה שווה ממעמדו של הקבלן למעמדה שלה. לשיטתה, גם אם ברור שהקבלן אינו יכול לתבוע את המפקח על כך שזה לא פיקח עליו, אין הדבר משליך על אפשרותה של המבקשת לחזור אל המפקחת בתביעה לשיפוי. לדבריה, מערכת היחסים החוזית בין הצדדים יוצרת זיקה חוזית ישירה בין המבקשת ובין המפקחת. כמו-כן, חוזרת המבקשת על טענתה כי יש לראות בחוזה הפיקוח כחוזה לטובת צד שלישי, המקים לה את הזכות לדרוש את קיום החיובים המנויים בו.

5.

טענה נוספת שמעלה על המבקשת מופנית כלפי שיעור חלוקת האחריות שנקבע בפסק הדין. לשיטתה, הערכאה הדיונית ראתה להטיל על המפקחת אחריות של 25% משיעור הנזקים בלבד, על יסוד בחינת התנהלות אל מול התנהלות הקבלן . המבקשת טוענת כי גם בהיבט זה, בית המשפט התייחס אליה כאילו הייתה בנעלי הקבלן, בעוד שמערכת היחסים בין הצדדים וההתחייבויות שנטלה על עצמה המפקחת היו צריכים להביא לתוצאה שונה בתכלית. לדידה, עיקר האחריות היה צריך להיות מוטל על המפקחת אשר התנהלותה לקתה במחדלים קשים, ולא כפי שנפסק. עוד נטען כי חלוקת האחריות לא נתבקשה על-ידי המשיבים בתביעתם, ולכן לא ברורה הסיבה למהלך שבו נקטה הערכאה הדיונית בעניין זה.

6.

כידוע, רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, מסקנתי היא כי דינה להידחות. הערכאות דלמטה ניתחו את מערכת היחסים החוזית בין הצדדים, והגיעו למסקנה כי בנסיבות העניין, המבקשת נטלה על עצמה את האחריות למעשי הקבלן ביחס לליקויי הבנייה על כל המשתמע מכך. תחומה של קביעה זו, כמו גם זה של חלוקת האחריות בין המבקשת ובין המפקחת, מוגבל ליחסים בין הצדדים הספציפיים למחלוקת שלפנינו, ואינו מקים עילה לדיון בגלגול שלישי. קביעות בית המשפט המחוזי ביחס לנפקותו של הסכם הפיקוח באשר ליחסים שבין המפקחת למבקשת, מוגבלות אף הן לגדריו של המקרה הקונקרטי ואין להן השלכות רוחב המצדיקות מתן רשות ערעור (השוו: רע"א 9707/08 קפה בר תות בע"מ נ' לופט (לא פורסם, 13.1.09)). גם אם הנחנו לטובת המבקשת כי נפלה שגגה בהחלטות הערכאות הקודמות – ואיני קובע שכך אירע – הרי שאין בכך כדי לסייע לה בשלב הדיוני שבו אנו נמצאים (ראו: רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (לא פורסם, 4.1.07) סעיף 16 להחלטת השופטת מ' נאור ).

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.