רע"א 7359/11 שחר רחל נ. איתנית מוצרי בניה

1.

המבקשת, ילידת 1950, תושבת נהריה, חלתה בין השנים 2007-1981 בשלוש מחלות סרטן שונות, שנגרמו לטענתה בשל חשיפתה לאבק אסבסט שנבע ממפעל המשיבה. תביעתה של המבקשת נתמכה בחוות דעת מומחה, פרופ' רביד, שקבע כי הקשר הסיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת הסרטן הראשונה בה לקתה המבקשת (לימפומה) מוכר בספרות הרפואית. לגבי שתי מחלות הסרטן הנוספות בהן לקתה המבקשת (סרטן בלוטת התריס וסרטן השד), קבע המומחה כי אין בנמצא נתונים אפידמיולוגים ברורים על מנת לבסס קשר נפרד בינם לבין חשיפה לאסבסט, אך עצם העובדה שהמבקשת חלתה בשלושה גידולים סרטניים, השונים באופיים וברקמת הבסיס שלהם, היא יוצאת דופן ומעוררת חשד סביר להשפעתו של גורם מסרטן חיצוני על הופעתם.

המשיבות הכחישו את הקשר הסיבתי בין מחלות הסרטן בהן חלתה המבקשת לבין חשיפתה לאסבסט, ותמכו את הגנתן בחוות דעת מטעם שני מומחים:

ד"ר אפרת (בן ברוך) ופרופ' בריטון.

2.

במהלך ישיבת קדם המשפט האחרונה שנתקיימה בתיק, הועלתה לראשונה ובעל-פה טענת ב"כ המבקשת לפיה קיים קשר סיבתי בין שתי מחלות הסרטן המאוחרות בהן לקתה המבקשת לבין הטיפול שקיבלה במהלך מחלתה הראשונה. נטען כי הדבר עולה מחוות דעתם של מומחי המשיבות. במהלך הדיון הובהר לב"כ המבקשת כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענות שהועלו בכתב התביעה, והובהר לה כי אם ברצונה לשנות או לתקן את כתב התביעה, עליה להגיש בקשה מתאימה. לאור האמור, הגישה המבקשת למחרת היום בקשה בכתב לתיקון כתב תביעתה, באופן שלאחר התיזה שמציע פרופ' רביד, תיווסף התיזה שהועלתה על ידי מומחי המשיבות כטענה חלופית, כלדקמן:

"לחלופין, קיים קשר סיבתי בין מחלות הסרטן המאוחרות בהן חלתה התובעת [המבקשת] כמפורט בסעיף 6 לעיל לבין הטפולים הרפואיים שניתנו לה בעקבות המחלה הראשונה ו/או המחלה השנייה. לעניין סעיף זה תבקש התובעת [המבקשת] להסתמך על האמור בחוות הדעת שהוגשו על ידי הנתבעות [המשיבות]".

המבקשת לא צירפה לבקשתה חוות דעת רפואית, אלא הפנתה לחוות דעת המומחים מטעם המשיבות. עוד ציינה המבקשת כי "אין בתיקון כדי לפגוע בנתבעות [המשיבות], שהרי אין מדובר במידע עובדתי חדש כי אם בהסבר רפואי שניתן על ידי מומחי הנתבעות [המשיבות] עצמם".

3.

המשיבות מצידן התנגדו לתיקון המבוקש. הן טענו כי די בעובדה שהבקשה הוגשה ללא חוות דעת לתמיכתה, כדי להביא לדחייתה. עוד נטען כי מסקנותיה של המבקשת אינן עולות מחוות הדעת שהוגשו על ידי המשיבות, וממילא אינן עולות בקנה אחד לא עם טענותיה של המבקשת בכתב התביעה ולא עם חוות דעתו של פרופ' רביד, שהוגשה בתמיכה לה. בנוסף טענו המשיבות כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר; כי היענות לה תגרום להארכת ההליכים ולסרבולם; כי לא צורף לבקשה תצהיר כנדרש בתקנות; וכי התיקון יפגע במשיבות.

4.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת דליה גנות ) דחה את הבקשה. נקבע כי המבקשת מנסה להיבנות מהאמור בחוות הדעת שהוגשו מטעם המשיבות, ואולם – כך נפסק – קריאתן של חוות דעת המומחים מטעם המשיבות מעלה כי לא ניתן להסיק מהן את אשר מבקשת להסיק המבקשת, שכן לא נרשם בהן שהטיפול ההורמונאלי שקיבלה המבקשת במהלך השנים, ככל שאכן קיבלה, היה בשל מחלת הסרטן הראשונה בה חלתה. בית המשפט הוסיף וציין כי המבקשת התעלמה מכך שחוות דעת המשיבות מתייחסות לכך שעישנה כגורם למחלותיה. עוד נקבע כי טענתה זו של המבקשת עומדת בניגוד גמור לעובדות שהעלתה בכתב תביעתה ולאמור בחוות דעתו של פרופ' רביד, וזאת ללא הגשת חוות דעת חדשה מטעמה, וללא משיכת חוות הדעת הקיימת. "הרושם שנוצר" – כך נקבע "הוא שהתובעת [המבקשת] מנסה את מזלה, תוך העלאת ערב רב של טענות, אשר לרוע המזל אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, תוך העלאתן על דרך הסתם ללא תמיכה רפואית כנדרש, ולמעשה בניגוד גמור לאמור בחוות הדעת מטעמה, וזאת אין להתיר". נוכח האמור, נדחתה הבקשה לתיקון כתב תביעה והמבקשת חויבה בהוצאות. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

5.

המבקשת חוזרת היום על טענותיה. היא שבה וטוענת כי מחוות הדעת שהוגשו המשיבות עולָה תרומת הטיפולים שניתנו למבקשת בעקבות המחלה הראשונה לפרוץ שתי מחלות הסרטן הנוספות; היא סבורה כי הטענה החדשה אינה עומדת "בניגוד גמור ומוחלט" לעובדות שפירטה בכתב תביעתה המקורי, אלא מדובר במסקנה רפואית אחרת הנובעת מאותן עובדות ממש; וכן טוענת היא כי אין כל פסול בכך שתובע מסתמך על מספר תיזות רפואיות אפשריות להוכחת תביעתו, ואף מבקש להסתמך לצורך כך על חוות דעת מטעם הצד שכנגד. עוד מציינת המבקשת כי משהועלתה תיזה רפואית מסוימת על ידי המומחים מטעם הנתבע, והתובע מסכים לתיזה זו, ספק אם שומה עליו לתקן את כתב תביעתו, אך מכל מקום אין למנוע ממנו לעשות כן.

6.

המשיבות 3-1 מצידן סומכות ידיהן על החלטת בית המשפט קמא מנימוקיה. המשיבות 2-1 בתשובתן מצביעות על סתירות הקיימות בין הבקשה דנן לבין הבקשה לתיקון כתב התביעה ומדגישות כי מדובר בהחלטה המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שאין להתערב בה. המשיבות טוענות כי היעתרות לבקשה תפגע בטענת התיישנות העומדת להן, שכן אם תתקבל טענתן להתיישנות התביעה המקורית, עדיין הן תצטרכנה להתמודד עם שאלת הקשר הסיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה, לצורך בירור הטענה החדשה, בדבר הקשר הסיבתי בין הטיפול במחלה זו לבין שתי מחלות הסרטן המאוחרות. בנוסף, כך טוענות המבקשות, הן תצטרכנה להתמודד עם שאלות נוספות, הנוגעות להיקף חובת הצפיות לנזק שניוני, ריחוק הנזק ועוד. לבסוף טוענות המשיבות כי המבקשת מנועה מלהעלות טענות סותרות מכוח קיומו של השתק שיפוטי, וכן בשל השיהוי הכבד בו הוגשה הבקשה. המשיבה 3 מצטרפת לטענות אלה ומדגישה כי ככל שמדובר בנתבעת שהיא רשות שלטונית, יש ליתן לטענת ההתיישנות משקל מוגבר.

7.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנת עליה

רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שכותרתה "תיקון כתבי הטענות", קובעת כי לאחר שהוגשה חוות דעת מומחה מטעם אחד הצדדים, רשאי בעל דין "תוך חמישה עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות דעתו של המומחה, לתקן, בלי נטילת רשות מבית המשפט, את כתב טענותיו לאור האמור בחוות הדעת; היה בעל הדין תובע, רשאי הוא לתקן את הסעד שביקש, בין להעלאה ובין להפחתה, בין להרחבה ובין לצמצום ". תקנה 136 יוצאת, אפוא, מתוך הנחה כי לאחר הגשת חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, יכול שיתעורר צורך לתקן את כתבי הטענות, ולהתאימם לאמור בחוות הדעת שהוגשו. התקנה אף קובעת כי ניתן יהיה לעשות כן בלא נטילת רשות מבית המשפט. במקרה דנן עותרת המבקשת לתקן את כתב תביעתה לאור האמור בחוות דעת המומחים מטעם המשיבות. מאחר שבקשתה הוגשה שבעה חודשים לאחר הגשת חוות דעת אלה, ברי כי המבקשת אינה יכולה לתקן את כתב תביעתה בלא נטילת רשות.

בית המשפט המחוזי קבע במקרה זה כי לא ניתן להסיק מהאמור בחוות דעת המשיבות "את אשר מבקשת להסיק מהם התובעת [המבקשת], מה עוד שלא נאמר, ולו ברמז שהטיפול ההורמונאלי שקיבלה התובעת [המבקשת] במהלך השנים, ככל שאכן קיבלה, היה בשל מחלת הסרטן בה לקתה בשנת 1981 [מחלת הסרטן הראשונה, הלימפומה – א' ר']". ואולם, עיון בחוות דעת המומחים מטעם המשיבות מעלה כי המומחית, ד"ר אפרת, ציינה בחוות דעתה כי המבקשת "עברה כשל שחלתי מוקדם עקב הטיפול הכימי הממושך קיבלה בגין מחלת הלימפומה. עקב כך קיבלה טיפול הורמונאלי חליפי משולב על ידי אסטרוגן ופרוגסטרון למשך 35 שנים! מהן 7 שנים מעל גיל 50". בהמשך דבריה מצטטת ד"ר אפרת "ובתרגום חופשי: לכל 1000 נשים שקיבלו טיפול הורמונאלי חליפי למשך 10 שנים יש 6 מקרים נוספים של סרטן השד" (עמ' 13 לחוות הדעת). עוד קובעת ד"ר אפרת כי "קרינה מהווה את גורם הסיכון המשמעותי ביותר להתפתחות סרטן בלוטת התריס"; כי המבקשת "קיבלה טיפול קרינתי לצוואר בזמן הטיפול בלימפומה 10 שנים קודם לכן"; וכי "החשיפה המשמעותית ביותר לקרינה במסגרת בדיקות הדמייה היא בזמן ביצוע CT ... [המבקשת] ביצעה לדבריה מספר רב של בדיקות CT

בזמן הטיפולים שקיבלה עקב לימפומה וכן בזמן המעקב... קיימת סבירות ברורה – כי בדיקות אלו העלו את סיכון התחלואה שלה בסרטן בלוטת התריס" (עמ' 14 לחוות הדעת). ובהמשך קובעת היא כי: "הסיכון לסרטן שד וסרטן בלוטת התריס עולה אחריי אבחון וטיפול בלימפומה" (עמ' 15 לחוות הדעת). לאור האמור, סבורני כי על פניו, לא היה מקום לשלול מן המבקשת מראש את האפשרות להעלות את הטענות המבוקשות באמצעות תיקון כתב תביעתה. במקרה דנן, נראה כי העובדות שפורטו בכתב התביעה המקורי נותרו בעינן: חשיפתה של המבקשת לאבק האסבסט, מחלת הסרטן הראשונה שפרצה, הטיפולים הרפואיים שניתנו לה בעקבותיה ושתי המחלות הנוספות בהן לקתה. עם זאת, בקשה המבקשת להסתמך על חוות דעת המומחים מטעם המשיבות, ו לטעון כי הן מציגות תיזה רפואית אפשרית אחרת. למותר לציין כי אין במתן היתר למבקשת לתקן את כתב תביעתה ולכלול בו טענות אלה, כדי להביע עמדה כלשהי בדבר סיכוייה להוכיח טענות אלה [ללא חוות דעת מטעמה]. באופן דומה, אין מקום להידרש בשלב זה לטענותיהן הכלליות של המשיבות בדבר התיישנות התביעה המקורית. טענות אלה תידונה ותוכרענה על ידי הערכאה הדיונית, בשלב שתמצא לנכון.

במקרה דנן, הועלתה הבקשה לתיקון כתב התביעה בישיבת קדם המשפט האחרונה בתיק. בישיבה זו נקבעו אמנם מועדים להגשת ראיות ולשמיעת ראיות, אולם רק המבקשת הגישה בשלב זה לבית המשפט את ראיותיה, ולפיכך מצטמצמת הפגיעה במשיבות.

אשר על כן, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, שיורה לצדדים על המשך ההליכים הדיוניים בהתאם לאמור בהחלטה זו.