רע"א 7373/16פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.9.2016 (ת"א 52379-05-13, כב' השופט א' דורות ), בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לסעד כספי זמני במסגרת תביעת רשלנות רפואית המתנהלת בבית המשפט המחוזי.

רקע

1.המבקש 1 (להלן: המבקש ) הוא קטין יליד 2002, הסובל, לדאבון הלב, ממחלת סיסטיק פיברוזיס. בשנת 2013 הגישו המבקש והמבקשים 3-2, הוריו, תביעה לפיצויים בבית המשפט המחוזי כנגד המשיבים 3-1 בטענה כי רשלנותם במהלך הריונה של המבקשת 2, הביאה להולדת המבקש כשהוא סובל מן המחלה. במסגרת תביעה זו, המשיבים 2-1, קופת החולים ורופאה מטפלת מטעמה, הגישו הודעת צד ג' למשיבה 4, עיריית ירושלים, אשר הייתה אחראית על מרפאת "טיפת חלב" במקום מגוריה של המבקשת 2 עובר ללידת המבקש. התביעה עודנה בשלביה המקדמיים, וטרם החלו דיוני ההוכחות.

2.ביום 3.8.2016 הגישו המבקשים בקשה דחופה, שהוגדרה על-ידם ל"תשלום תכוף או על חשבון". בבקשה עתרו המבקשים לחיוב המשיבים במתן סעד זמני כספי על חשבון הפיצויים שייפסקו בתביעה, בשיעור חודשי של כתשעים אלף ש"ח, לצורך מימון רכישת תרופה בשם Kalydeco

(להלן: התרופה ) עבור המבקש; ולחלופין, להורות למשיבים לספק למבקש את התרופה.

3.בבקשה פורט כי בחודשים אפריל-מאי 2016 חלה הידרדרות במצבו הרפואי הכללי של המבקש ובתפקודי הריאה שלו בפרט. בהמשך לכך, נבחנה התאמתה של התרופה לטיפול במבקש, על אף שהתרופה טרם נוסתה בקשר עם המוטציה הרלוונטית למחלתו. המבקש נטל את התרופה במהלך כחודש במימון עצמי, כאשר במהלך חודש זה נטען כי היה שיפור משמעותי במצבו. ביום 2.8.2016 הגישו המבקשים לוועדת החריגים של המשיבה 1 בקשה למימון התרופה, שכן היא כלולה בסל הבריאות רק ביחס למוטציות מסוימות, שאינן רלוונטיות למחלתו של המבקש. ועדת החריגים טרם החליטה בבקשה. בבקשתם לבית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי יש לחייב את המשיבה 1 במימון התרופה בשני "כובעיה" – כנתבעת וכקופת החולים.

4.ביום 1.9.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים. בית המשפט המחוזי קבע כי היה על המבקשים לבסס את טענותיהם בכל הנוגע למצבו הרפואי של המבקש, וליעילותה של התרופה בעניינו, בחוות דעת רפואית. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין בידיו סמכות לדון בחיובה של המשיבה 1 כקופת חולים במסגרת ועדת החריגים, משום שהסמכות הייחודית לכך נתונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט המחוזי התייחס לפסיקה שהביאו המבקשים ביחס לפסיקת תשלום כספי כסעד זמני, וקבע כי מרביתה עוסקת בנזקי רכוש ולא בנזקי גוף, שאינם רלוונטיים לבקשה, וכי ברוב המקרים שנדונו לא היתה מחלוקת ביחס לעצם החבות, או לכל הפחות נקבע בהם כי קיימת סבירות גבוהה שבית המשפט יכיר באחריות הנתבעים לנזקי התובעים. זאת, בניגוד למקרה דנא, בו קיימות מחלוקות לעניין האחריות והקשר הסיבתי. יצוין, כי בית המשפט המחוזי נתן את החלטתו על-פי טיעוניהם של הצדדים בכתב, וכן כי השית על המבקשים הוצאות בסך 9,000 ש"ח.

5.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנא. בעיקרו של דבר, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה כשהבחין בין "סוגי נזקים" – נזקי גוף ונזקים אחרים, לעניין פסיקת "פיצויים על חשבון" במסגרת סעד זמני. המבקשים טוענים, כי פסקי הדין שהוצגו בבית המשפט המחוזי כללו קביעות פוזיטיביות בנוגע לסבירות שתוכר אחריותם של הנתבעים, על אף המחלוקת שהייתה בהם בנוגע לאחריות, וכי אף במקרה דנא, היה על בית המשפט המחוזי לקבוע מהי הסבירות שתיקבע אחריות המשיבים. המבקשים טוענים כי קיימת סבירות גבוהה לקביעת אחריות בעניינם, וכי הם עומדים אף בתנאים הנוספים שנקבעו לעניין מתן סעד כספי זמני בבש"א (מחוזי ירושלים) 8305/01 דורון נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (16.2.2003) (להלן: עניין דורון )). לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי היה חייב לקיים דיון בעל-פה ולאפשר חקירת המצהירים, ולדון בטענות אלו ובטענות נוספות שהועלו לגופן.

6.בנוסף, טוענים המבקשים כי לא היה מקום לחייבם בהגשת חוות דעת רפואית. לטענתם, לא קיימת חובה לצרף חוות דעת רפואית לבקשת ביניים, להבדיל מאשר בהגשת כתב טענות עיקרי. זאת, גם בשים לב לדחיפות של הבקשה דנא ולמועדים הארוכים המתחייבים בקשר עם הגשת חוות דעת מומחה, אשר אינם ניתן לקיצור. המבקשים מפנים בהקשר זה להסדר בעניין תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ), במסגרתו נפסק תשלום תכוף מבלי שבהכרח קיימת עובר לפסיקתו חוות דעת רפואית (על פי חוק הפיצויים, חוות דעת כאמור יכולה להינתן רק על-ידי מומחה מטעם בית המשפט, ולעיתים נפסק תשלום תכוף עוד לפני מינויו או בטרם הוגשה חוות דעתו). המבקשים טוענים כי בעניינם הוכח הצורך הרפואי במימון התרופה מהמסמכים והתצהירים שהוגשו, וכי, בנסיבות העניין, די בכך.

7.המבקשים טוענים עוד כי לא היה מקום לקבוע שאין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בחיוב המשיבה 1 כקופת חולים. לטענתם, בית המשפט המחוזי צריך היה לחייב את המשיבה 1 כנתבעת, כאשר אם בהמשך תחליט היא, כקופת חולים, שלא לממן את התרופה – תוכל לפנות לבית הדין לעבודה, כחליפה של המבקשים.

לבסוף, המבקשים מלינים גם על ההוצאות שנפסקו לחובתם, וטוענים שמדובר בשינוי מדיניות בעניין פסיקת הוצאות בהליכי ביניים, הפוגע מהותית ומידית בזכויותיהם של תובעים, באופן המצדיק מתן רשות ערעור על אף האמור בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ).

8.לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים הודעת עדכון, לפיה ביום 29.9.2016 ביקשו מבית המשפט המחוזי כי הדיון בתביעה יפוצל וכי שאלת האחריות תוכרע תחילה, כך שניתן יהיה, אם תיקבע האחריות, לחזור ולבקש את מימונה של התרופה. בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, הגישו המבקשים ביום 6.10.2016 חוות דעת רפואית של מומחה מטעמם לתמיכה בבקשה זו, ובהמשך הוגשו תגובות הצדדים האחרים בכתב.

9.ביום 29.10.2016 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפיצול הדיון. בית המשפט המחוזי לא השתכנע, גם בהתחשב באמור בחוות הדעת שהוגשה, כי בוססו הטענות לפיהן קיים צורך דחוף במתן התרופה, וכי אם לא תינתן יהיה המבקש נתון בסכנת חיים. בית המשפט המחוזי ציין כי מדובר בתרופה ניסיונית בלבד ביחס למוטציה הרלוונטית בעניינו של המבקש שלא אושרה לטיפול במצבו, וכי אין די בתרומתה האפשרית להטבת מצבו כדי להצדיק סטייה מן הדרך הדיונית המקובלת.

דיון והכרעה

10.על אף שהמקרה דנא הוא מקרה מצער ומכמיר לב, דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

11.סעד כספי זמני הוא סעד חריג שבחריגים, שברגיל לא ניתן במסגרת תביעה כספית, אלא במקרים בהם מתן הסעד מוסדר בדין כדוגמת מזונות זמניים או תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים (רע"א 4244/13 צור נ' אורי , פסקה 3 (26.6.2013) (להלן: עניין צור )). הנה כי כן, המחוקק ראה לנכון להסדיר עניין זה במפורש באותם מקרים בהם מצא זאת לראוי, ולכאורה ניתן לראות בכך אמירה שנדרש הסדר חקיקתי לצורך מתן סעד כספי זמני. סעד כזה שונה מהותית מהסעדים הזמניים ה"מוכרים" ופסיקתו מעוררת שורה של קשיים. כך, למשל, נקבע בחוק הפיצויים הסדר למצבים בהם שולם תשלום תכוף אך התביעה נדחית בסופו של דבר או שהתשלום עולה על סכום הפיצוי שנפסק לבסוף. בהעדר הסדר דומה, מתעוררת שאלה לא קלה באשר לאפשרות לחייב נתבע בתשלום סכומי כסף לתובע עוד בטרם נקבעה חבותו ובטרם נקבע שיעור הנזק. אכן, בתי המשפט המחוזיים הכירו במקרים חריגים בהם ניתן לפסוק סעד כאמור, וכן עמדו על אמות המידה לאותן נסיבות חריגות (עניין דורון הנזכר לעיל; כן ראו ההפניות בעניין צור הנזכר). עם זאת, בית משפט זה טרם נדרש לסוגיה לגופה (ראו: רע"א 9624/04 מדינת ישראל נ' דורון (4.1.2005)), ואף במקרה זה אין להשקפתי מקום לטעת בה מסמרות, כמפורט להלן.

בין אם ניתן להכיר באפשרות הענקת סעד כספי זמני ובין אם לאו, בית המשפט המחוזי לא התרשם כי יש מקום לתתו בנסיבות המקרה דנא, בשל המחלוקת בשאלת האחריות והקשר הסיבתי, ובשל כך שלא שוכנע כי אי-מימון התרופה יביא לתוצאה המצדיקה היעתרות לבקשה לפסיקת סעד חריג ונדיר שכזה. יצוין, כי בניגוד לאופן בו מציגים המבקשים את הדברים, בית המשפט המחוזי לא דחה את טענותיהם על הסף, אלא דן בהן לגופו של עניין על בסיס הטיעונים בכתב, כפי שרשאי היה לעשות, שכן נראה כי בנסיבות לא היה הכרח בקיום דיון בעל-פה (תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984(להלן: התקנות )).

12.באשר לביסוס טענותיהם של המבקשים בחוות דעת רפואית: לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי ניתן ללמוד מלשונה של תקנה 127 לתקנות כי הטוען טענה כלשהי בעניין שברפואה בכתב טענות – לרבות בבקשה בכתב – אכן אמור לתמכה – בהעדר פטור שניתן לקבלו מבית המשפט – בחוות דעת רפואית. טענות בדבר דחיפותה של בקשת ביניים או היעדר התאמה של חוות דעת רפואית לטיבה של בקשה כזו, יכולות להוות "טעמים מיוחדים", שבמידת הצורך יכולים להצדיק פטור מחובה זו על-פי התקנה. צודקים המבקשים כי בהליך של תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים, אין נדרשים לחוות דעת מומחים (אליעזר ריבלין תאונות הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים

836 (מהדורה רביעית, 2012)). אולם, ההסדר של תשלום תכוף הוא הסדר ייחודי לחוק הפיצויים, הקשור בייחודיותו של חוק הפיצויים ובמשטר האחריות הקבוע בו. לעומת זאת, כשמדובר בצעד החריג של מתן סעד כספי זמני, ככל שמכירים בו, קיימת חשיבות רבה מאד להוכחתה של אחריות זו בסבירות גבוהה, לצד הוכחתם של תנאים נוספים ולו לכאורה. אף אם לא קיימת חובה פורמאלית לצרף חוות דעת רפואית לבקשה מעין זו, יש להניח כי המבקש סעד כה חריג ויוצא דופן ומעוניין לשכנע בצדקתו את בית המשפט, יתמוך טענותיו גם בחוות דעת רפואית. בית המשפט היה רשאי, אפוא, לזקוף לחובת המשיבים את עובדת אי תמיכת בקשתם בחוות דעת רפואית, בין אם חובה היה עליהם לצרף חוות דעת ובין אם לאו, שכן בהעדרה לא שוכנע בית המשפט, ולו לכאורה, כי מתן התרופה הוא כה הכרחי עד שיצדיק נקיטה בצעד החריג המבוקש.

13.ביני לביני, ולאחר שהוגשה בקשת רשות הערעור דנא, דיווחו המבקשים כי הגישו בקשה לפיצול הדיון, ובגדרה הגישו גם חוות דעת רפואית של מומחה מטעמם לעניין זה. עיון בחוות הדעת אף הוא מעלה כי הנזק שנגרם מאי-מתן התרופה, בעת הזו, הגם שאיני מקל בו ראש כלל ועיקר, אינו מסכן חיים, ולא יביא לאלתר לנזק שאין לסובלו או לנזק בלתי הפיך, עד שהדבר מצדיק סטייה מן הכללים המקובלים. כך התרשם גם בית המשפט המחוזי בבקשה לפיצול הדיון שהתנהלה בפניו. התרשמות זו משליכה גם על סוגיית הסעד הזמני המבוקש. גם בהתחשב בחוות הדעת הרפואית, שאמנם הוגשה בתמיכה לבקשה לפיצול הדיון, איני סבור שיש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט בעניין מתן הסעד זמני.

14.הנה כי כן – בהתחשב בנטל הרב ביותר לשכנע בסיכויי הזכייה בתביעה, המוטל על המבקש סעד זמני בדמות תשלום חודשי על חשבון הפיצוי, ככל שראוי בכלל להכיר באפשרות להעניק סעד כאמור, איני סבור שיש מקום לדון בהשגה על החלטת בית המשפט המחוזי. יוער, כי לעת הזו גם קיים סיכוי שתרופה תימצא למבקשים (תרתי משמע) במסגרת ועדת החריגים. בשים לב לסוג הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יזכה לאלתר בתרופה, יתכן שראוי שהמבקשים ימצו את זכויותיהם בערוץ הנ"ל או בערוצים נוספים שעומדים להם, בטרם יחויבו המשיבים, או מי מהם, לשאת בתשלום זמני על חשבון הפיצויים. חיוב כזה שמור, אם בכלל, למצבים של העדר כל מוצא אחר וכשהדעת אינה סובלת שנזקו של הניזוק לא יוטב לאלתר. אכן, כשמדובר בקטין שסבלו רב, קשה עד מאד ההחלטה שלא להיענות לבקשתו, אך במכלול נראה כי לפחות לעת הזו ובנתונים שהונחו בפני בית המשפט לא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא.

15.אין מקום להתערב גם בקביעותיו הנוספות של בית המשפט המחוזי – הן ביחס לסמכותו בכל הנוגע לחיוב המשיבה 1 כקופת החולים האמונה על סל הבריאות ועל ועדת החריגים, סמכות הנתונה באופן בלעדי לבית הדין לעבודה (ראו סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; ע"ע (ארצי) 205/08 שירותי בריאות כללית נ' טיירו (9.11.2009)), והן ביחס לפסיקת ההוצאות, נוכח האמור בצו בתי המשפט, ועל אף טענותיהם של המבקשים בעניין זה. ואולם, לעניין אחרון זה, של פסיקת הוצאות, ייטיבו המשיבים אם יימנעו מגביית ההוצאות בטרם סיום ההליך, כשאז יפעיל בית המשפט שיקול דעת כולל בסוגיית ההוצאות, בהתאם לתוצאות ההליך.

16.בטרם סיום יוער, כי החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטת ביניים שאינה סופית. היה ויחול חו"ח שינוי במצבו של המבקש, או ייאספו נתונים נוספים ביחס ליכולת התרופה להשפיע על מצבו, או בכל עניין רלוונטי אחר, ניתן יהיה לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי.

17.הבקשה נדחית, אפוא. בנסיבות העניין ובהעדר תשובות, איני עושה צו להוצאות.