פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א 743/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. אמנון בן
יהודה
2. שרה וינברג
3. סוניה בן יהודה
4. עזבון המנוח אמנון וינברג
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב, בע"א 2964/02, מיום 17.12.04 שניתן על ידי כבוד
השופטת י' שטופמן
בשם המבקש: עו"ד י'
מולאור
בשם המשיבים: עו"ד י'
צברי
החלטה
השופט ס' ג'ובראן :
מקורו של הסכסוך המשפטי בין הצדדים הינו חשבון בנק אותו ניהלה חברת אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ (להלן: החברה) אצל הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: המבקש) בחדרה, אשר מניותיה היו בבעלות המשיבים ואשר נוהלה על-ידי מי מהם. משהצטברו חובות בחשבון זה, הגיש המבקש תביעה לבית-המשפט המחוזי בחיפה כנגד החברה ואילו החברה והמשיבים הגישו תביעה שכנגד מטעמם כנגד המבקש. תביעות אלו אוחדו ונדונו ביחד במסגרת ת.א. 940/89.
בפסק-דינו מיום 4.8.96, קבע בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' פינקלמן) את אמות המידה, לפיהן יש לחשב את הסכומים שנתבעו על-ידי המבקש ואילו התביעה הנגדית נדחתה (להלן: פסק-הדין מיום 4.8.96) .
על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מיום 4.8.96, ערערו הצדדים לבית-משפט זה ושני הערעורים נדחו (ע"א 7162/96 וע"א 7287/96).
ביום 24.1.99 פנו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בחיפה, על-מנת שיבהיר את פסק דינו מיום 4.8.96. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה בנימוק שאין הוא יכול לעשות כן, אלא בדרכים שהחוק קבע אותן.
המבקש פתח ביום 14.2.02 תיק הוצאה לפועל (מספר 01-14653-02-4) בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו כנגד המשיבים, כשסכום החוב עמד על 2,000,000 ש"ח. המשיבים מנגד, הגישו בקשה בטענת "פרעתי" וטענו, כי המבקש הוא שחייב להם סכום בסך העולה על 5,000,000 ש"ח.
ביום 10.10.02 נערך בפני ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו דיון בבקשה בטענת "פרעתי" מטעם המשיבים. ראש ההוצאה לפועל (הרשם י' קורן) הורה לסגור את תיק ההוצאה לפועל האמור. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי מדובר בפסק-דין שאינו בר אכיפה במסגרת ההוצאה לפועל וזאת משום שפסק-הדין מיום 4.8.96 אינו מגדיר באופן מדויק מיהו החייב ומיהו הזוכה, אלא מכיל הוראות ועקרונות לחישוב מחודש של חשבונות הצדדים. עוד הוסיף ראש ההוצאה לפועל, כי על-מנת לאכוף את פסק-הדין בהוצאה לפועל, היה צורך לקבל פסיקתא מתאימה על-ידי בית-המשפט או בדרך של הגשת תובענה מחודשת שתוגש על פי האמור בפסק-הדין מיום 4.8.96.
על החלטת ראש ההוצאה לפועל לסגור את התיק הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. לטענת המבקש, ראש ההוצאה לפועל טעה בהחלטתו לסגור את התיק, משום שפסק-הדין איננו פסק-דין הצהרתי אלא פסק-דין הקובע הוראות כיצד לחשב את הסכומים וכהוראת בית-המשפט המחוזי כך יש לנהוג. המבקש הבהיר, כי לתיק ההוצאה לפועל הוא צרף חוות-דעת חשבונאית, לפיה המשיבים והחברה חייבים סכום כסף נכבד למבקש ואת דרישתם היה צריך לקיים.
מנגד, טענו המשיבים והחברה, כי פסק-הדין איננו ניתן לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל מהסיבה שהוא איננו קובע חיובים הניתנים לביצוע. החברה והמשיבים הבהירו, כי הם הגישו תביעה כספית חדשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המתבססת על האמור בפסק-הדין.
ביום 23.11.04 דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' שטופמן) את הערעור. בית-המשפט המחוזי הבהיר, כי מקובלת עליו לחלוטין קביעתו של ראש ההוצאה לפועל, לפיה פסק-הדין הוא פסק-דין הצהרתי, אשר איננו ניתן לביצוע במסגרת ההוצאה לפועל משום שהוא קובע את עקרונות החישוב בלבד, אך כלל אינו קובע מיהו הזוכה ומיהו החייב ואף לא את סכום החיוב. במקרה דנא הליכי ההוצאה לפועל היו מיותרים, משום שלשכת ההוצאה לפועל איננה הערכאה המתאימה לטיפול במחלוקת נשוא התיק.
להשלמת התמונה ייאמר, כי ביום 19.6.03 הגישו החברה והמשיבים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א 1730/03) תביעה כספית כנגד המבקש ועתרו לחייב אותו לשלם להם סך של 7,622,807 ש"ח על בסיס האמור בפסק-הדין מיום 4.8.96. המבקש מצידו הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.
ביום 25.5.04 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד הרשם עדי אזר ז"ל) את הבקשה לדחייה על הסף וערעור שהוגש על החלטת הרשם לבית-המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בקשת רשות ערעור, שהוגשה לבית-משפט זה, נדחתה אף היא (רע"א 10999/04).
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען המבקש, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל ופסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מתעלמים מהוראת הדין הכלולה בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל,
התשכ"ז–1967, אשר מסמיכה את ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין ולבקש ממנו להבהירו ולפרש אותו. כן טען המבקש, כי אם החלטות הערכאות שקדמו לי יישארו על כנן, לא ניתן יהיה לבצע את פסק-הדין למרות היותו פסק-דין חלוט.
המשיבים טענו, מנגד, כי החלטת בית-משפט זה, מיום 7.3.05, מייתרת את בקשת רשות הערעור הנוכחית משום שההחלטה אישרה, למעשה, את המשך ניהול התביעה שהגישו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. לטענתם, המבקש מנסה לגרום לכך, שבמקביל לניהול התביעה בבית-המשפט, ינוהל ההליך מכוח אותה עילה בהוצאה לפועל.
לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור נחה דעתי, כי דינה להידחות. רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית-המשפט המחוזי והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".
מקובלת עלי מסקנתן של שתי הערכאות שקדמו לי ולפיהן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 4.8.96 איננו ניתן לביצוע במסגרת ההוצאה לפועל. פסק-דין זה אכן קובע הוראות ועקרונות לחישוב של הסכומים במחלוקת, אך הוא אינו קובע את סכום החיובים. מדובר, אפוא, בפסק-דין הצהרתי אשר מצהיר על זכויות הצדדים, אך אין בו חיובים אופרטיביים, אשר יש בהם להפוך את פסק-הדין לבר אכיפה. מטרת הליכי ההוצאה לפועל היא אכיפת החיובים הטמונים בפסק-הדין ומשום כך, פסק-דין הצהרתי אינו ניתן לאכיפה במסגרת הליכי הוצאה לפועל (ראו ד' בר אופיר, הוצאה לפועל: הליכים והלכות , מהדורה שישית, עמ' 112 וכן ע"א
412/85 בנק קופת עם נ' אליעזר הנדלס , פ"ד מ(3) 128, 132).
במצב הדברים הנוכחי, אין מקום לנתיב אותו מציע המבקש לנקוט, דהיינו פנייה של ראש ההוצאה לפועל לבית-המשפט המחוזי על פי האמור בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז–1967, שכן אין אפשרות מעשית, כי הטריבונל שנתן את פסק-הדין יוכל גם להבהירו. בעניין זה עומדת למבקש לרועץ השתהותו הארוכה בפנייתו להוצאה לפועל. יחד עם זאת, אין כל חשש שמא לא ניתן יהיה לבצע את פסק-הדין למרות היותו פסק-דין חלוט, שכן, המשיבים בחרו בפיתרון הראוי ליישוב המחלוקת בניהם וזאת באמצעות הגשת תובענה חדשה לבית-המשפט המחוזי. אכן, בדרך כלל יפנה התובע שזכה להליכי הוצאה לפועל או להליכי ביזיון בית-המשפט, כדי לאכוף על הנתבע את ביצוע החיוב שבפסק. ואולם, אם פסק-הדין אינו ניתן לביצוע ונבצר מן הזוכה להשיג באמצעותו את היתרון שהוא זכאי לו, קיים צידוק, שהתובע יגיש תובענה חדשה שעילתה היא הפסק הראשון (ראו ע"א 556/75 לוקה (אברהם) צביק נ' דינה צביק
פ"ד לא(1) 7 ,עמ' 11-12).
התוצאה הינה, כי בהתחשב בשיקולים אותם מניתי לעיל, ההחלטות של הערכאות שקדמו לי מבוססות ומנומקות היטב ולא מצאתי כל מקום להתערב בהן.
אשר-על-כן בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקש ישלם למשיבים שכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק.
ניתנה היום, י"ד באדר תשס"ו (14.3.06).
ש
ו פ ט